מעשה רקח על הלכות אישות כג:טז

הפוסק מעות וכו'. שם דף ק"ט פלוגתא דאדמון וחכמים ובגמרא מייתי ברייתא דפליג על משנתינו דקתני דלא נחלקו אדמון וחכמים בפסק לה אביה דלכ"ע יכולה לומר וכו' אלא נחלקו בפסקה היא לעצמה ואדמון ס"ל דאפ"ה יכולה לומר כסבורא הייתי שאבא נותן עלי וכו' ואמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון ותו תנא במד"א בגדולה אבל בקטנה כופין ופריך כופין למאן אלימא לאב איפכא מבעי ליה אלא אמר רב כופין לבעל ליתן גט ופי' רש"י איפכא מבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתבר טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ וכלומר דהך במד"א קאי על הברייתא דוקא ורבינו כיון דלא פסק כהברייתא כמבואר היכי מפרש לה לקושיית הגמרא איפכא מבעי ליה וכו' דנראה דקאי אמתניתין לדעתו ז"ל וכיון דאדמון ס"ל יכולה היא שתאמר וכו' איפכא מבעי ליה ר"ל דטפי מסתבר לומר דבגדולה כופין כלומר אף שאמרנו דיכולה לומר וכו' מ"מ כופין לאב ליתן ומעין זה פירש הראב"ד הביאו הר"ן ז"ל אך לפי דרכו של רבינו לא יתכן דהיכי מסתבר לומר דהיכא דיכולה לומר או כנוס או פטור בגדולה כופין לאב ליתן ובקטנה אין כופין כיון שדינם שוה שיכולה לומר וכו' ותו דהך במד"א אי קאי אמתניתין דוקא הו"ל למסדר התלמוד להזכירו סמוך ונראה על המשנה קודם הברייתא לכך נראה דהכוונה על דיוק המשנה דהיינו מה שמבואר בברייתא בפסקה היא על עצמה והבמד"א הה"נ דקאי על הברייתא אך משם נלמוד לדיוק היוצא מן המשנה וקאי על דברי חכמים שאמרו תשב עד שתלבין ראשה ואף דלא קי"ל בהא כחכמים כמבואר מ"מ יש ללמוד מזה לפסקה היא ע"ע דלפי המשנה מודה אדמון לחכמים שתשב עד שתלבין ראשה ודע דהרי"ף ז"ל השמיט הך במד"א משום דס"ל דהשתא דתקינו רבנן דין מורדת שכופין אותו ליתן גט מעתה אין שייך לחלק בהכי ובזה פליג על רבינו כמבואר. שוב ראיתי להכנה"ג סי' נ"ב בהגהת הב"י שעמד בדברי הרב"י והפוסקים ז"ל ע"ע שיש לישב ומה שכתבתי נראה ודו"ק. ודע דבגמ' אמרו דהלכה כאדמון אפילו בברייתא ולדעת רבינו ודעמיה הכוונה בעלמא דאילו הכא כיון דברייתא פליגא אמתניתין פשיטא דלא שבקינן מתניתין מקמיה ברייתא אכן מאי דקשיא לי למה לא חילק רבינו ודעמיה בין פסק אביה במעמדה לפסק שלא במעמדה שאמרו בירושלמי להדיא דשלא במעמדה מודין חכמים לאדמון דיכולה לומר וכו' וכמה דינים הזכיר רבינו מהירושלמי והתוספתא היכא דלא הוו הפך גמרא דידן ואין זה קושיא כלל דכיון דקיימא לן כאדמון ואפילו בפסק אביה במעמדה יכולה לומר מכ"ש וק"ו כשפסק שלא במעמדה דלא שייך בה שום חיוב וכיון דרבינו חילק בין פסק אביה לפסקה היא שמע מינה דבכל גווני קאמר ומבואר הוא ולא נתבאר בדברי רבינו אם זה שפסק אביה עליה או פסקה ע"ע הוא בשעת קדושין או שדוכין והר"ן משם הראב"ד ז"ל כתב דבפוסק בשעת קדושין לכ"ע יכולה לומר או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפורעו אלא הכא בפוסק בשעת שדוכין ואחר זמן קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שעל דעת תנאים הראשונים קדשה זהו לחכמים אבל לאדמון כיון שלא היה התנאי בשעת קדושין לא מהני ע"כ. ולדעת רבינו אף דלא פסק כחכמים בהא נפקא מינה בפסקה ע"ע דאי בשעת שדוכין היכי כתב דהרי זו יושבת וכו' לכך נראה דרבינו מפרשה או בשעת קדושין או אף בשעת שדוכין ועמדו וקדשו מיד וסמך למ"ש לעיל איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכו' ואפ"ה אדמון ס"ל דיכולה לומר כיון שהיא לא פסקה ע"ע אלא שעכ"ז אכתי תקשה לדברי הברייתא דקתני דבפסקה ע"ע לכ"ע יכולה לומר וכו' דלשיטתו של הראב"ד ז"ל אתי שפיר אך לרבינו קשה אם לא שנאמר דכיון דטוענת סבורה הייתי שאבי יתן עלי וכו' א"כ ע"ד כן פסקה ומה לה לעשות ואין לומר דמדכתב רבינו לקמן בפוסק לאשה שיזון את בתה וכו' והוא שיתנו בדבר זה בעת קדושין וכו' מכלל דעד השתא אף שלא בשעת קדושין קאמר דשאני התם דפוסק שיזון את בתה וכו' והוה אמינא דאין זה כשאר פסקות

ודוק היטב: