מעשה רקח על הלכות אישות כא:א

מקום שדרכם לארוג. כן משמע מדיוקא דמתניתין ותוספתא שם אך מ"ש דאינו כופה אלא לעשות בצמר קשה דבגמרא אמרו דדוקא בפשתן קשה דאינו כופה אבל בפשתן קל אה"נ דיכול לכופה כמו הצמר דהכי קתני התם דס"א אמתניתין דקתני ועושה בצמר דייק בגמרא בצמר אין בפשתן לא מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא וכו' רי"א אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים והני מילי בכיתנא רומאה ע"כ. משמע דדוקא כיתנא רומאה הוא דאינו כופה אבל פשתן אחר אה"נ והנה כבר ידוע דמרן ז"ל סי' ך' הרגיש בזה ותירץ דאפשר דטעם רבינו משום דכיון דאין כיתנא רומאה ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ביה בכיתנא רומאה להקל על האשה ע"כ. ותמוהים דבריו דאי רבינו ס"ל דכל מין כיתנא במשמע למה נתן טעם שמזיק את הפה והשפתים האמור בגמרא לכיתנא רומאה דוקא והנה בפשט הסוגיא היה אפשר לפרש דמאי דקאמר וה"מ בכיתנא רומאה לא קאי אלא לדברי ר"י דתני בהדיא שמסריח את הפה ומשרבט השפתים אבל מתניתין דדייקינן מינה בצמר אין פשתן לא אה"נ דכל פשתן במשמע ומאי דקאמר תלמודא מני מתניתין וכו' ר"ל במקצת במאי דמצינן לאוקומה אבל אה"נ דמתניתין ס"ל דבכל מין פשתן אינו כופה וזהו מה ששללו התוספות שם שכתבו ז"ל וה"מ בכיתנא רומאה והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא בכיתנא רומאה ע"כ. וכוונתם מבוארת שלא נפרש דמתניתין קתני סתמא כל מין פשתן קאמר דאינו כופה וכזה מצאתי ג"כ להרב ד"ד דף ק' אך לא כן אנכי עמדי דאם איתא אכתי תקשה לטעמא דיהיב רבינו דלמאי אצטריך כיון דכל מין פשתן קאמר אשר ע"כ אפשר לומר דכוונת רבינו הוא דכיתנא רומאה וכיוצא בו דשייך בו ריח הפה מחמת הרוק שצריך תמיד כדי לטוות אותו ומשרבטת השפתים כידוע אכן פשתן קל ורך שדומה לצמר ויש ממש קרוב למשי ובפרט אותו שעושין ממנו יריעות דקות דקה מן הדקה איך יתן הדין לאוסרו בפרט שיתכן במציאות שיהיה לאשה צמר רע ופשתן כזה ורבותינו ז"ל נתכוונו להקל על האשה ואיך יחמירו עליה לטוות צמר הקשה והרע ולא אותו הפשתן הדק והקל והטוב ואין שייך בזה לומר דלא פלוג חז"ל בדבר חדא מכיון דבגמרא אמרו וה"מ וכו' דמשמע דוקא בזה הוא דאמרו ועוד דזיל בתר טעמא שאינו אלא להקל על האשה וכיון דרבינו יהיב טעמא דמילתא פשיטא דזיל בתר טעמא ודו"ק כן נלע"ד נכון. שוב מצאתי בירושלמי דקתני אבל לא פשתן מפני שהיא מסרחת את הפה ומשרבטת את השפתים ע"כ ולא מחלק כמו שחלקו במכילתין ונראה דפשיטא דזיל בתר טעמא שאם יהיה פשתן שאין בו אלו הנזיקין יהיה מותר לכופה:

והטויה היא המלאכה וכו'. הוצרך לזה כי היכי דלא תטעה דמ"ש אינו כופה אלא לטוות וכו' לא בא אלא לאפוקי דאינו כופה לטוות פשתן אבל הה"נ דמצי לכופה לארוג או לרקום שהיא מלאכה של חשובות לכך הוצרך לטעם זה לגלות דדוקא טויית הצמר יכול לכופה אבל מלאכה אחרת אף שהיא קלה אינו כופה וק"ל: