מעשה רקח על הלכות אישות כ:ה

עישור זה וכו' לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים הראשונים ואחרונים וכו'. כן כתוב בנוסחתינו וט"ס גמור דתקנת הראשונים הוא דינא דגמרא דאין כתובה נגבית אלא מן הקרקעות והאחרונים הם שתיקנו לגבותה אף מן המטלטלין כמו שכתב רבינו פי"ו דין ז' אלא כצ"ל אפי' לפי תקנת חכמים האחרונים וכו' כלומר דאפי' לדעתם שתקנו לגבות אף מן המטלטלין ה"ד כתובה ותנאיה משא"כ העישור שאינה אלא מתקנת חז"ל ואין נקרא תנאי כתובה כלל וכ"מ הנוסחא בב"י וכן משמע מלשון הה"מ ז"ל ודע דהרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל וכבר הה"מ כתב דאף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא חילוק הקרקעות אלא בדין העישור בלבד וכו' ומלבד זה אין כאן השגה על רבינו דהך מימרא דרב איכא למשקל ולמטרי בה בפשיטות הסוגיא דכתובות דף נ"ב דיש לפרשה לענין מזונות ממש ולא לענין הנדוניא ועיין להתוס' שם ומלבד זה איכא מאן דפסק דלא כרב כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ע. אך יותר נראה כמ"ש הה"מ ז"ל אלא שיש להסתפק בדבריו שכתב וז"ל ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א הוא שבזמן שנותנים פרנסה לבנות לפי אומדנותו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו בלבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלין והכל שוה וכו' ע"כ. נראה דכוונתו לאומד המטלטלין עם הקרקעות בלבד אך לענין הגבייה אה"נ דאין גובה אלא מן הקרקעות דהדרינן לעיקר דינא דגמ' בהא אלא דמקלינן גבה בשומת המטלטלין ג"כ תו איכא להסתפק אי עישור דוקא קאמר גם באמדיניה דעד כאן לא מקילינן גבה אלא לשום המטלטלין עם הקרקעות שיעלה העישור יותר מאילו היינו שמין הקרקעות לבדן אך לענין הגבייה אה"נ שאין מוסיפין על העישור (וכסברת ר"ת שהביאו התוס' ז"ל) או דילמא דלהוסיף על העישור ג"כ אמרינן הכי והנה הדבר מבואר הרבה בדעת רבינו דבאמדיניה אין כאן שם עישור כלל שהרי לא הזכיר שם עישור כי אם בדלא אמדיניה ולקמן בדין י"ב כתב או באמדן דעת האב או בעישור הקרקעות הרי דבאמדן דעת האב אין כאן שום עישור כלל ומבואר עוד ממ"ש בדין ג' אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה ונותנים לה ע"כ וכשהוא תלוי בלבו של אב עישור מאן דכר שמיה ולענין דברי הה"מ ז"ל נלע"ד פשוט דבין לענין השומא ובין לענין הגבייה קאמר דמטלטלין שוין לקרקעות דאל"ה הו"ל לפרש ומדקדוק דבריו נלמוד עוד דבר זה ממ"ש והכל שוה דהנהו מילי למאי אצטריכו אלא לאשמועינן דבאמדן דעת האב אין שום חילוק בדבר כלל ומלבד זה כיון שהה"מ הסכים דעת רבינו לדעת זה הרי רבינו לא הזכיר שם גבייה בקרקעות אלא גבי עישור בלא אומדנא כנז"ל וכל זה לאפוקי ממה שנסתפק הרב דינא דחיי בדברי הה"מ ע"ע. אכן מאי דאיכא למידק טובא בעיקר דברי הה"מ ז"ל שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א דבאמדיניה שיימינן כל הנכסים בין קרקעות בין מטלטלין וכו' ע"כ דכיון שאנו תולין בדעת האב מה לי קרקע מה לי מטלטלין הרי בדע' האב לא יש שום חילוק בנכסים אלא אם היה ותרן או קמצן היה נותן מן הבא בידו בלא שומא ובלי ערך כפי רצונו וכבר עמד בחקירה זו בס' ידי אליהו ז"ל ע"ע. ולעד"ן כיון שאנו באים להוציא מן היתומים דאלים חילייהו הוה אמינא דנחשוב הסך שהיה אביהם רוצה ליתן בערך שאר נכסיו דהגע עצמך שהיה לו מ' ורצה ליתן עשרה הרי נתכוון לרביע נכסיו וכיון שאחר מיתתו ציינו חז"ל סך רשום דהיינו העישור ומן הקרקעות דוקא אינו דבר רחוק לפרש דבאמדנותיה נמי נחשוב וותרנותו וקמצנותו בערך נכסיו לשליש או לרביע וכו' וזה לפי קרקעות ג"כ דוקא כעין תקנת חז"ל בדלא אמדיניה או לפחות הוה אמינא דבעת הגבייה לא תגבה אלא מקרקעות קמ"ל דקרקעות ומטלטלין שוין בדין זה:

ואם רצו האחים וכו'. ק"ק דמהיכא תיתי שלא יוכלו ליתן לה המעות כיון שתועלתם הוא שתקנו קרקעות דוקא ובשלמא בגמרא אמרו כן בדרך הוכחה בעלמא וכו'. ואולי י"ל דס"ד דלא היו רשאים כדי שלא יבואו לטעות שמגבין ממטלטלין לנדוניא. א"נ י"ל דקמ"ל דהיא אין ברשותה לומר תנו לי קרקעות דוקא וק"ל: