מעשה רקח על הלכות אישות יט:א

מתנאי כתובה וכו'. משנה בכתובות דף נ"ב ואמרו בגמרא הטעם כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ופירש"י ויתן לבתו נדוניא יפה דאם מתה יירשו בניה ע"כ. ושם בגמרא הקשו ואימא דאב לירות דבעל לא לירות ופירש"י כיון דטעמא כדי שיקפוץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובת נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון ע"כ. ומתרץ בגמרא א"כ אב נמי ממנע ולא כתב ע"כ. ומשמע דכתובת בנים דכרין היינו נמי התוספת כמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ הר"ן ואף דכח הדוחה יכול לטעון דרש"י והר"ן הוא דס"ל הכי ואינו מוכרח דאי ממ"ש דבעל לא לירות לא קאי אלא אמנה ומאתים ולא על התוספת אך בא ואראך דמוכרח הוא שהרי בריש פרק אעפ"י א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ופירש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה ע"כ. וקחשיב התם לכתובת בנין דכרין א"כ מוכרח דגם התוספת בכלל וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב כתובה ונדוניא לחוד ולא הזכיר התוספת ויותר יש לתמוה על הה"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שדין הנדוניא מוסכם מכל המפרשים ז"ל ומוכרח מן הגמרא שאמרו מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אלמא דאף נדוניא בכלל כתובת בנין דכרין ע"כ. מדהכריח ממ"ש כדי שיקפוץ משמע דלא נחית אלא לנדוניא דוקא שהוא הנוגע לאבי הבת משא"כ התוספת שהוא נוגע לבעל דוקא וא"כ אתמהא טובא אכן האמת יורה דרכו דרבינו כתב בכמה מקומות שסתם כתובה היינו מנה או מאתים עם התוספת כמ"ש בשלהי פרקין דלעיל וביארו יותר בפי"ו דין ב' ע"ש וא"כ בהכרח צ"ל דכשכת' רבינו כאן שיהיו הבנים זכרים יורשים כתובת אימן ונדונייתה וכו' ר"ל עיקר כתובה והתוספת עם הנדוניא ועליה קיימי דברי הה"מ ז"ל וברור הוא אכן לא אפרוק מחולשא ממ"ש הרב"י א"ה סי' קי"א שהעתיק דברי רבינו ושוב כתב וי"א שאף התוספת בכלל ע"כ וציין הבאר הגולה שהיא דעת הטור עפ"י פי' רש"י ע"כ משמע שהבין שהדיעה הראשונה שהיא דעת רבינו וסיעת מרחמוהי פליגי עם הטור ורש"י ז"ל וחס ליה למרן ב"י זלה"ה דלימא כי הך מלתא שהוא פשוט כביעתא בכותחא וכעת צל"ע טובא: