מעשה רקח על הלכות אישות יח:כח

לפיכך וכו'. נראה פשוט דהיינו דוקא בתבעה ובדעת היורשים לפורעה אך אם אין דעתם לפורעה או שאין להם כדי לפורעה לא אבדה מזונות בשביל תביעתה כיון שלא אהנו מעשיה כלום וכ"מ להרב"ש ז"ל ופשוט ומ"ש ואם תבעה מקצת וכו' בריש פרק אעפ"י א"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ופירש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכו' לתובעת שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות ע"כ. והתוס' הקשו עליו בפ' אלמנה דס"ל בתובעת מקצת כתובתה יש לה מזונות ופירש"י ז"ל בהפך דר"ל שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת יש לה מזונות דהוי מקצת עכ"ל ועיין הרא"ש. והר"ן ז"ל חלק לדעת רש"י ז"ל דאפשר דתובעת שאני שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד בתובעת מקצת כאילו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן ז"ל כתב שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אעפ"י שלא גבאתו כך מי שנפרעה כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תבעתו הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו וכו' אבל אחרים פירשו בהפך לומר שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספת וכו' ואין הלשון מתישב לפירוש זה דלתובעת משמע שעיקר הדבר בשביל התביעה ומה שאמרו אינו בשביל התביעה אלא בשביל מה שלא תבעה והוה לן למימר לניזונת אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי היא כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות עכ"ל. גם בס' תמים דעים סי' רל"ח הביא השגת הראב"ד שהבין דברי הרי"ף ז"ל כפשוטן שהם כפי' רש"י והשיג עליו כנ"ל וכמו שהשיג על רבינו בפרקין והנך רואה שיש לתמוה עליו שזה הפך מ"ש בפרקין שהשיג על רבינו דלמה לא כתב כהרי"ף ז"ל דמשמע דאם היה כותב כן הוה ניחא ליה ושם השיג עליו והבינו בדרך אחר והנה הה"מ ז"ל פירש דברי רבינו עפ"י דברי הרמב"ן על הרי"ף ז"ל ואף דבאמת אפשר לפרשם כדברי התוס' ז"ל דמדכתב ואם תבעה מקצת וכו' ה"ז כמי שתבעה מקצת העיקר וכו' וכי היכי דבתביעת מקצת העיקר יש לה מזונות כדמשמע ממ"ש לפיכך אלמנה שתבעה וכו' דמשמע כולה ה"נ בתבעה מקצת התוספת או שתבעה כל התוספת והניחה העיקר או בהפך מ"מ לא חש הה"מ לזה כיון שעכ"פ הדין הוא אמת וק"ל: