מעשה רקח על הלכות אישות יח:כז

אלמנה שתבעה וכו'. שם בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה וכו' ופשיט מדתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נישאת עליה להביא ראיה וכו' ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה והתו' ז"ל הקשו עליו דא"כ פשיטא דעל היתומים להביא ראיה דהא ר"י הוא דאמר וכו' ואי יתומים מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרענו מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ"ע מודו דלא מצו אמר פרעתי מהאי טעמא ע"כ וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל ע"ע. ורבינו העתיק לשון התלמוד וסמך על המעיין וגם סמך דין זה לשהתה ולא תבעה מזונות וכדאיתא בש"ס דמזה יש ללמוד דלשעבר קאמר. ולמ"ש רבינו שתשבע היסת וכו' נחלקו גדולי המורים ז"ל בטעם הדבר דה"ה ז"ל כתב דמפני שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להפקיעה וכו' ע"כ. ומרן כ"מ ז"ל כתב בשם הר"ן וז"ל הרמב"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב"א שאפשר שהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אעפ"י שהוא תפיס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זה אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא"כ הול"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעים והנוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכוון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ"ל. ונראה לי דגירסת הרשב"א בדברי רבינו שתשבע בסתם והבין ז"ל דהיינו בנקיטת חפץ ולזה נתכוון הה"מ שכתב בדברי הר"ן ז"ל דלא תקשי דהו"ל לישבע שבועת המשנה לכך כתב דהנכסים בחזקתה וכו' ועיין להרב"ש ז"ל סי' צ"ג סקכ"ד והמש"ל שנראה שלא ראו דברי מר"ן הנ"ל שמתוכן מבוארת כוונת ה"ה ז"ל: