מעשה רקח על הלכות אישות יח:כו

אלמנה עניה וכו'. שם דף צ"ו א"ר יוחנן משמיה דר"י בן זמרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות השתא שתים אבדה שלש מבעיא ל"ק כאן בעניה כאן בעשירה. אי נמי כאן בצנועה כאן בפרוצה וכו' ע"כ. ופירש"י עשירה היכולת בידה להמתין הילכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד ג' שנים אבל עניה מדלא תבעתן מחלתן צנועה בושה לבוא לב"ד הילכך בשתי שנים לאו מחילה היא ע"כ. ודעת הרא"ש ז"ל לפסוק לקולא בהני תרי לישני שכתב דלא אבדה בשתי שנים עד שתהא עניה ופרוצה וטעמו כתב הרב"י סימן צ"ג דכיון דסתם אלמנה אית לה מזוני ונכסי בחזקתה קיימי כל זמן שלא נשאת מספקא לא אמרינן דמחלה ע"כ. ורבינו פסק כלישנא קמא לא ידעתי למה מכ"ש שדרכו לפסוק כלישנא בתרא בכמה מקומות ואולי מדאמרינן בעלמא אין דרכה של אשה לבא לב"ד ולא מחלקינן בין צנועה לפרוצה ואף דלא מחלקינן ג"כ בין עניה לעשירה מ"מ בעניה העוני מצד עצמו מכריחתה לבא לב"ד דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו וגם עניה ועשירה שכיחי טפי מצנועה ופרוצה דסתם אשה צנועה היא בבנות ישראל הכשרות ועוד נראה משום דבירושלמי הוסיפו על גמרא דידן דאם לוותה או שיש בידה משכון לא אבדה מזונותיה וכו' משם יש ללמוד דחילוק העניה והעשירה עיקר ואף דרבינו לא פסק בזה כהירושלמי מפני שלא הוזכר בגמרא דידן וס"ל דפליגי אהדדי מ"מ יש ללמוד דהחילוק בין עניה לעשירה עיקר ודו"ק. ולענין שיעור העניות עד כמה תקרא עניה נראה דחז"ל לא שמו גבול דהכל לפי המקום ולפי הזמן ומספקא לי אם היא בינונית מה דינא דאי אמרינן נעשה הרי דינא כעשירה או דילמא דאין שייך בזה נעשה וצ"ע: