מעשה רקח על הלכות אישות טז:יא

כשמשביעים ב"ד וכו'. מתניתין בגטין דף ל"ד אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ומתוך הסוגיא נתבארו דברי רבינו. אכן ראיתי להרמ"ך בכ"י שהשיג על רבינו וז"ל (דבר זה הוא מחלוקת רש"י (והתוס') והמרדכי דממ"ש רש"י בסוגיין נראה שהשבועה שחוץ לב"ד אינה אלא בקללת ארור ובלא נקיטת חפץ אך המרדכי כתב דהויא נמי בנקיטת חפץ אלא שהיא חוץ לב"ד) ואף שדעת המרדכי היא זו שכתב להדיא דהויא בנקיטת חפץ אפשר לומר דלא רצו להשביעה בב"ד שלא להקל כ"כ בשבועות דהויא בזיונא טפי אם יתגלה ששקרה בשבועתה משא"כ חוץ לב"ד דלא אוושה מילתא כ"כ. א"נ י"ל דאינו מוכרח שישביעוה הב"ד עצמן אלא בב' או ג' הדיוטות סגי ועל ידם תגבה הכתובה וכן הבין הה"מ ז"ל שכתב שדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל שהשבועה שהיא חוץ לב"ד אינה בנקיטת חפץ וכו' אך דעת רבינו אין נראה כן שלא ביאר וכו' משמע שהבין מדברי רבינו דבעינן נק"ח חוץ לב"ד. אך לעד"ן אחרי נשיקות עפרות זהב להרמ"ך והה"מ ז"ל נראה להבין מדברי רבינו והסמ"ג כפי' רש"י ז"ל שאף חוץ לב"ד לא היו משביעין אותה אלא בקללת ארור וכו' שאין ענשה חמור כ"כ ומכיון שכתב רבינו שנמנעו מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה מעתה נשמע מזה שבדבר שעונשו מרובה לא היו משביעין אותה וכיון שרבינו הזכיר טעם זה ודאי שנתכוון להשמיענו ששום שבועה לא היו משביעין אותה וא"כ מ"ש אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד הכוונה ע"י קללה או ארור ואין זה פלא שלשון רב יהודה אמר שמואל כן הוא בגמרא דחוץ לב"ד משביעין אותה ואפי"ה פי' רש"י וסיעת מרחמוהי ז"ל דר"ל בקללת ארור וכו' לחוד דמקרי נמי שבועה. ומתרצא בהכי נמי קושית הרשב"א בשיטתו לפרק השולח לההיא דיהנה סם המות לאחד מבניה וכו' דאמאי קא מקריא שבועה הא הו"ל אלה וכדר' אבהו וכו' ואין כאן קושיא דכל שם קללה בדרך שבועה שבועה מקרי כמבואר ולפ"ז צדקו דברי הר"ם מטראני ח"א סי' רע"ח שקרא תגר על דיין אחד שהשביע לאלמנה חוץ לב"ד בנק"ח דאע"ג דהמרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ם ז"ל לפי סברת הה"מ ז"ל ס"ל דהוי בנק"ח כיון שדעת הרמב"ם ז"ל אינו מבואר ורבים פליגי עליה דר"י ז"ל לא היה לו לדיין לתפוס סברת היחיד ולהניח סברת המרובים והרב כנה"ג א"ה סי' צ"ו בהגהת הב"י אות ס"ג הליץ בעד הדיין ההוא שהוא ראה דברי הה"מ שהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דמשביעין אותה בנק"ח וכוותיה דהרמב"ם ז"ל נקטי בארץ מערב ולזה השביעה בנק"ח ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אין נראה כן אלא דרבינו ס"ל כדעת שאר המפרשים ז"ל דלא הויא בנק"ח. ואין לטעות בדבריו כיון שנמשך אחר לשון הגמרא וכדי שלא נטעה ביאר הטעם שממנו נשמע הדין כנלע"ד ומדקדוק רבינו לכתוב שמא לא תדקדק עצמה בשבועה נראה דנקט כמסקנא דגמרא שהקשו מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי ותירצו דאלמנה שאני דטרחה קמי יתמי ומורית התירא לעצמה דאם נהנית מאיזה דבר הוא בשביל הטורח וכו' וראיתי בס' דינא דחיי ז"ל דף ל"ו שתמה על הר"ן ז"ל שכתב נמנעו מלהשביעה בגמרא הביא טעמא משום מעשה באלמנה אחת שהיתה סבורה לישבע באמת ונענשה וכו' וכיון דבגמרא לא קאי האי טעמא דא"כ אפילו גרושה נמי למה הביא זה ולא הביא הטעם האחר דמורית היתרא וכו' ע"כ. ותמיהא זו שייכא ג"כ להרב"י סי' צ"ו ולא ידעתי למה לא תמה עליו בזה בכנה"ג שלו ע"ש. אכן נראה דאין כאן קושי דלעולם משום מעשה שהיה הוא דמשם ראו חז"ל שלא להשביעה אך למה שהקשו אי הכי אפילו גרושה נמי ותירצו אלמנה שאני וכו' הוצרכו לזה לקושית אי הכי אפילו גרושה וכו' תדע דלא קאמר בגמרא אלא דאז הוה משמע דאין הטעם מפני המעשה כלל אלא משום דמורית היתרא ואם איתא הו"ל לתרץ אלא היינו טעמא דגבי אלמנה וכו' ודו"ק נמי בדברי רבינו שלא הזכיר הטעם דמורית התירא וכו' אלא כתב סתם שמא לא תדקדק וכו' ולא חשש שנטעה בדין גרושה שהרי באלמנה דוקא קאמר ולא הוצרך לבאר אלא הטעם דאין משביעין אותה בב"ד וכו' מכ"ש להר"ן והרב"י שהזכירו דין הגרושה להדיא דאין כאן שום קושי ודו"ק. אכן מאי דק"ל למה לא הזכיר רבינו והפוסקים ז"ל דין קפצה ונשבעה מעצמה שאמרו בגמ' דאפילו למ"ד אין משביעין את האלמנה כלל לא בב"ד ולא חוץ לב"ד ואינה גובה כתובתה לעולם מודה דהיכא דקפצה ונשבעה גובה א"כ לדידן דמשביעין אותה חוץ לב"ד או שידירוה היתומים היל"ל דהיכא דקפצה ונשבעה תו לא בעיא מידי וגובה להדיא. וי"ל דאיכא מאן דמפרש דקפצה ונשבעה צריכה לישבע עוד דהיינו שישביעוה הב"ד פעם אחרת א"כ אין כ"כ חידוש בדבר כיון שסוף כל סוף צריכה לישבע מחדש ודלא כפירש"י ז"ל ועוד דלא קי"ל כהך מילתא אלא דאף בקפצה ונשבעה לא מהני מידי וכמ"ש כ"ז הרשב"א ז"ל בשיטתו לפרק השולח ע"ע. ודע שהמרדכי בפרקין כתב דהאידנא משביעין אפילו בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועה שלהם משביעין שאומר אמת עכשיו ונמצא שהוא משקר בשעת השבועה וה"ז שבועת שוא אבל השתא משביעין אותן שיאמרו אמת אח"ך ממה שישאלו להם וכשהן משקרין לאחר שבועה ה"ז שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת שבועה שמא היה בדעתו לומר אמת ע"כ ועיין במהריב"ל ח"ג סי' כ"ו ועוד חילקו המפרשים ז"ל בין כשהוא בעצמו נשבע לכשמשביעין אותו דכשהוא בעצמו נשבע נמצא שהוא מוציא שבועת שקר מפיו להדיא ע"כ:

ומדירין אותה בב"ד. פירש רבינו בפירוש המשנה שיאמרו לה שתאסר עליה כל פירות שבעולם אם קבלה מזאת הכתובה שום דבר וכו' והוא כלשון הש"ס דשלחו מתם וכו' אף דבגירסאות שלנו אין כתוב ואסרה כל פירות שבעולם אלא פירות שבעולם דר"ל מין א' של פירות והרשב"א ז"ל הכריח ג"כ דאין לומר כל פירות דהו"ל נדר שא"א לה לקיימו והוא בטל דומיא דקונם עיני בשינה ג' ימים דלוקה וישן לאלתר וא"כ תיבת כל שכתב בפי' המשנה לאו דוקא. וכ"פ הרב"י סי' צ"ו גם ראיתי להתשב"ץ ח"א סי' מ"ז שפירש כן בדברי רבינו שנשאל מהו ידירנה הנאה שכתב הרמב"ם ז"ל והשיב שהיורש אומר לה איני משביעך אבל תאסרי עליך בנדר פירות פלוני אם נטלת כלום מכתובתך ע"כ. ובפי"ב במ"ול כתב דמנכסי יתומים לא תפרע עד שיגדלו דאין כאן חן ולא מזונות וכאן קיצר וסמך למ"ש שם: