מעשה רקח על הלכות אישות טו:ו

היו לו בנים. בש"נ כת"י כתוב היו לו בנים. ובנות ודבר פשוט הוא שם ונתגייר הוא והם אף שבגמ' אמרו סתם ס"ל לרבינו דאם לא נתגיירו הבנים לא מהני והכי מוכח קצת בבכורות דמ"ז שאמרו הטעם דלשבת יצרה בעינן והא איכא ואם נשארו בגיותן מאי לשבת איכא וכי קפיד רחמנא אשבת דאו"ה ואף שדברי התוס' משמע קצת דס"ל דאף שלא נתגיירו קאמר נ"ל דיש לפרשם על נכון ודס"ל דבעינן שיתגיירו ג"כ עמו וע"ע. שו"ר להרח"מ והרב"ש שהביאו משם מהרי"ל סי' רכ"ג דנראה דס"ל דאף שלא נתגיירו קיים המצוה ואחרי המחילה הראויה הוא רחוק מהשכל דהא בשעת ההולדה לא היה מצוה ותסגי לן לומר כיון שנתגיירו בניו עמו הו"ל כאילו עתה הולידם מכח היחס וכו' וגם ראיתי בתשובה הנ"ל ויש לגמגם בה ממ"ש בענין החרש והשוטה וכו' ע"ש. ודע דרבינו בפ"ב דה' נחלות דין י"ב כתב וז"ל היו לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו בכור לנחלה ע"כ ולא ביאר שנתגיירו בניו עמו כי הכא ואילו בגמ' הושוו אלה השני דינים כאחד ואפשר דסמך אמ"ש כאן ויותר נראה לפרש כפשטן של דברים דהכא יש נפקותא דבעינן שיתגיירו ג"כ הבנים דוקא כדי שיקיים המצוה כנז"ל אך לענין נחלה לא צריכה להא דדי שנאמר כיון שכבר הוליד מ"מ הרי אין כאן ראשית אונו ומה לי אם נתגיירו הבנים או לא והוא פשוט. אך אכתי קשה דבפ' שני דהלכות אבל דין ג' פסק דאף שנתגיירו בניו עמו אין מתאבלין זה ע"ז לכך נראה דלענין פו"ר איכא שבת ולענין נחלה איכא נמי ראשית אונו עכ"פ משא"כ לענין אבילות דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכמ"ש הכ"מ שם: