מעשה רקח על הלכות אישות יד:ז

ואם עבר ומנע כדי לצערה וכו'. כן כתב רבינו בס' המצוות לאוין רס"ב וז"ל הזהיר מענות אמה העבריה וכו' ר"ל שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה על דרך העינוי וההכאבה והוא אומרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע וזאת ההזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער והוא אומרו כמשפט הבנות וכו' ע"כ הרי דעתו מבוארת דלא הקפידה תורה אלא על הכוונה שלא תהיה כדי לצערה ולהכאיבה והכי מוכח נמי מלישנא דקרא דאם תענה את בנותי דמדנקט לשון עינוי והשביעו על זה נראה שלא היתה כוונתו אלא במתכוין לצערן שקרוב היה הדבר מחמת היות לו יותר מאשה אחת וכבר אמרו חז"ל אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה. אמנם יש לעיין לפירוש זה מההיא דנדרים דף ט"ו דתנן האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בלא יחל דברו ופריך בגמ' והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומתרץ באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדא ליה. הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע"כ. ואם איתא דאינו משועבד לה רק בדרך צער אבל אם אינו מכוין לצערה לא משועבד לה דאינו מוזהר על זה לישני ליה דמתני' איירי באינו מכוין לצערה דודאי חייל נדרא ובהכי הוה אתיא מתני' כפשטה ולא נצטרך לשבושא ולמתני הנאת תשמישך עלי וכן הקשה הר"מ אלשיך ז"ל בתשובותיו סי' ן' לדחות פשט דברי רבינו ע"ש. אך לעד"ן דאין מכאן ראיה מכמה טעמי חדא דעדיפא מינה משני ליה דבכל גווני אפילו במכוין לצערה כי אמר בהך לישנא חייל נדרא והוי חידוש טפי ותו דאשכח לה לההיא דרב כהנא דכי היכי דבדידה לא מציא נדרא אלא בהך לישנא ה"נ בדידיה וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש. ומלבד כל זה נראה דמעיקרא קושיא ליתא דאם אינו מכוין לצערה נדרא למאי בעי ואי משום שלא יחלש או יחלה אמאי תני במתניתין האומר לאשה וכו' ומה צורך לידור כן בדרך אמירה לאשה היה לו לעשות זה בלא נדר ובלא אמירה לאשה ולפחות ליתני הנודר מלשמש ה"ז בלא יחל אלא ודאי מדקתני דקאמר לה לאיתתא הכי ש"מ דמכוין לצערה דוקא ע"י איזו קפידא או כעס שהיה לו עמה ולהכי לא מצי לתירוצא דמתניתין באינו מכוין לצערה וק"ל. ועיין עוד להרב הנ"ל שנדחק קצת בדברי רבינו והכריח דבכל גווני שמונע ממנה עונתה הוא עובר זולתי בחולה או נאנס וכיוצא אך ממ"ש בס' המצות הנ"ל נראה שהדברים הם כפשוטן וכנז"ל. איברא דדברי הטור א"ה סי' ע"ו מוכחי כדברי הרב אלשיך ז"ל שהרי בסוף הסימן הביא לשון זה של רבינו ולא חלק עליו ובאמצע אותו סי' כתב וז"ל אין האיש רשאי לצאת לסחורה או לצורך ד"א בענין שמתבטל מעונתו המוטלת עליו אלא ברשות אשתו ואפילו אם תתן לו רשות אין ראוי לו להתאחר אלא חדש אחד בחוץ וחדש אחד בביתו כי אעפ"י שנותנת לו רשות ע"י פיוס או ע"י שמתביישת למונעו היא מצטערת בלבה וכו' ע"כ. הרי מבואר שאף שהוא אינו מכוין לצערה ס"ל ז"ל דחל עליו חובת עונה אמנם הרב"י בש"ע לא הזכיר הא דהטור כלל נראה דהבין דברי רבינו כפשטן שהעתיק לשון זה ע"ע. וראיתי להכנה"ג שם שהביא שמהרי"ט פליג על הרב אלשיך ז"ל בזה ע"ע. ולענין דינא טוב לאיש להחמיר היכא דאפשר כי דרכיה דרכי נועם כתיב: