מעשה רקח על הלכות אישות יב:יד

כשם שאדם וכו'. בסוף פרק אעפ"י יליף לה מדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכו' ופירש"י אלמא עד שש צריך סיוע מאמו ובתרה שדיוהו רבנן וכשם שהבעל זן אותה כן זן אותו עמה ע"כ. ומייתי תו ראיה מדתנן היתה מניקה פוחתין לה ממעש' ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה וכו' ואף שדחו שם זאת הראיה מכל מקום הרא"ש והר"ן ז"ל פסקו הכי ע"ע ומתחילה יש להקשות מה ראייה מייתי ממניקה לגידול הבן עד שש דמניקה היא האוכלת וכאן הבן הוא האוכל ואף שבמניקה הוא אוכל ממה שהיא אוכלת מ"מ היא האוכלת ולא דמי ועוד לישנא דבעי למיכל בהדה לא משתמע שפיר דהול"ל דבעי למיכל מינה דהיינו החלב שיונק ואף דפשטן של דברים מוכחי דהכוונה שאוכל עמה כלפי מה שהיא צריכה לאכול כדי לזונו מ"מ נראה דידוע דזמן ההנקה הוא כ"ד חדשים ובדרך טבע אי אפשר לה לסבול כשהוא גדול להניק אותו בחלב לבד כי אינו כדאי להשביעו כשהוא כעשרים חדשי' בקירוב והיא צריכה להאכילו ממש כפי הנהוג וכדי להשוות דין העירוב עם דין ההנקה נקטו הך לישנא דבעי למיכל בהדה לרמוז האמור והרואה דברי הר"ן והרא"ש יראה שכך נוטין כוונתם ומתורץ מה שיש לדקדק כאמור אלא דכפי זה יש לדקדק כיון שכל עצמינו לא באנו אלא בשביל אמו דהו"ל כתנאי כתובה שהוא חייב במזונותיה מעתה אם מתה אמו או נתגרשה מי נימא דנפטר מלזונו ואבני מתא שדינן ליה או לא והנה הר"ן ז"ל כתב בזה דכל שאין אמו קיימת אינו חייב לזונו דזיל בתר טעמא אך ממה שכתב בסוף דבריו שלא ראה להראשונים שאמרו כן נראה קצת שאין דעתו לפסוק כן אלא שחייב לזונו עד שש וכן מצאתי להמש"ל ז"ל ושם כתוב אמר המגיה מדברי רבינו שכתב כשם שחייב אדם וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאם לא כן אמאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו ע"כ. ולענ"ד נראה דאין דיוק זה כדאי שהרי לא הזכירוהו הפוסקים ז"ל ואף בדברי הר"ן אין לנו הכרח ואפשר שמה שכתב רבינו כן היינו כלפי השש שנים ורצה להשמיענו הטעם של חכמים ז"ל לשש שנים ותו לא מפני שעד כאן הוא כרוך אצל אמו וכלישנא דגמרא שכן דרכו של רבינו ועוד דעולה עמו ואינה יורדת ואגב השמיענו דאף שמזונות אשתו מדין תורה כמ"ש בראש הפרק ומזונות הבן אינו אלא מתקנת חכמים ז"ל אלמוה רבנן להך מלתא כדאורייתא ובלשון זה העתיק ג"כ לקמן דין י"ז גבי מכירה:

עד שיגדלו וכו'. הנה רש"י ז"ל פירש בדמ"ט דהיינו עד שיביאו שתי שערות והמפרשים ז"ל הקשו על רבינו דמשמע דמשגדלו אינו חייב לזונם ואמאי והא כתב רבינו בפרק ז' דמתנות עניים דכופין על הצדקה וקרוביו קודמין לכל אדם מעתה היכי נימא דבנו גרוע משאר קרוביו והרבה תירוצין נאמרו בזה עיין להרשד"ם י"ד סי' קס"ו והכנה"ג סע"א. והיותר נאות לענ"ד נראה דרבינו אינו מפרש עד שיגדלו דהיינו שיהיו בן י"ג שנים אלא הגדלות דקאמר הכא רוצה לומר שיהיו בני אדם שיודעים להסתחר ולבקש מזונות וכעין ההיא דאמרינן בעלמא גדול במלי דאבוה קטן הוא והה"נ דאם רואין שאינם רוצים כי אם לזון משל אביהם ולא לבקש מזונותיהם אז אינם עדיפי משאר בני אדם דקי"ל יש לו ואין רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו וק"ל: