מעשה רקח על הלכות אישות יב:יג

האשה שפסקו וכו'. שם דס"ה תנו רבנן מותר המזונות לבעל ופירש"י שמזונות שתקנו לה חכמים ז"ל עודפים לה שאינה רעבתנית ע"כ. מתוך פירושו נראה דאם צמצמה לעצמה וקפחה מזונותיה המותר אינו לבעלה והכי מוכח מדאמרינן בפרק ד' דנזיר דכ"ד היא מנא לה הא אמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר פפא שקמצתן מעיסתה ופירש"י כגון דהרשה לה מזונות ע"י שליש ותנן בפרק אעפ"י לא יפחות לה בשבוע משני קבין חטין והלכה זו וקפחה ממזונותיה על יד על יד עד שלקחה בהן בהמה זו ע"כ האמנם התם תריץ תלמודא באנפא אחריתי דקאמר אי בעית אימא דהקנה לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ופירש"י אי בעית וכו' דאי קמצתן מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצה אשה קנה בעלה ע"כ. וקשה דמי הכריחו לפרש דלפי האי בעית אימא גם בקמצה מעיסתה המותר לבעל ומכ"ש לפי מה שפירש הוא עצמו גבי ברייתא דמותר מזונות לבעל והנה התוספות שם הקשו אאוקמתא דקמצה מעיסתה מהך ברייתא דמותר מזונות לבעל ותירצו דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית בכך והותירה ממעשה ידיה והא ודאי דידה הוא ועוד תריץ הר"ם בהא דאמר מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כו"כ דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו המותר לבעל אבל הכא מיירי שקמצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קמצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שבעה דההוא מותר הוי ודאי דידה ע"כ. ומבואר הדבר דלפי תירוצם הראשון אף בקמצה מעיסתה שלא אכלה כדי שבעה כדי להותיר הוא לבעל ולפי תירוץ הר"ם ז"ל אינו כן וקשה דמי הכריחם לתרץ כן דוודאי מצד הסברא היה נראה דהמותר שלה כיון שהיא דחקה עצמה אמנם יש לומר דהתוספות ס"ל כיון דהברייתא אמרה סתם משמע להו דבכל מין מותר קאמר שהוא לבעל דבאמת כל מה שנמצא ביד האשה הוא של הבעל ולכך הוצרכו ליכנס בפרצה דחוקה ולומר דהכא מיירי בדאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכיון שכן הנה מקום לפירוש רש"י ז"ל גם הוא ס"ל דלפי האמת דבכל מין מותר הוא לבעל ולא רצה ליכנס בפרצה דחוקה של התוספות אלא פירש כפשוטו בקמצה מעיסתה שזה מורה שצמצמה ממש ולפי האי בעית אימא הוכרח לפרש שחזר בו מהתירוץ הראשון מכח הברייתא דהתם דלענין דינא הדין כך הוא והתוס' ז"ל לפי תירוץ הראשון אין צריך לומר שהאי בעית אימא הוא ההפך אלא תירוץ אחר כפשוטו ומן האמור ניתן ליאמר דעיקר חילוקו של הר"ם ז"ל אינו אלא לפי תירוץ כשקמצה מעיסתה אך לפי האי בעית אימא מודה ואזיל דאין לחלק כלל דבכל גווני המותר הוא לבעל ומכ"ש שהוא מסכים לפירוש ראשון של התוספות לענין דינא ואין להקשות לפ"ז היכי הוה קאמר רב פפא הפך הברייתא וסתם תלמודא נמי אמאי לא מותיב ליה מינה ואין זה קושי דודאי ר"פ ידע לה וסתם תלמודא נמי לא מצי פריך ליה מינה דהוא יפרש או בהוזלו המזונות או באינה רעבתנית אך לפי האי בעית אימא גילה לנו דדעתו לפרש הברייתא בכל ענין דבכל מין מותר הוא לבעל ואם תאמר לפי פירוש רש"י כיון שסופינו לפרש הברייתא אפילו בקמצה מעתה למה לא פירש בעיקרה של ברייתא דאפילו בקמצה וקפחה מזונותיה דיש לומר דרצה לפרש הפירוש ההוא דדרך המותרות הוא על דרך זה שכבר אכלה כל שבעה והותירה אבל אין הכי נמי שכל המותרות בכלל דכל עוד שלא ניתן לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן וכו' הכל הוא של הבעל ואפילו קמצה. ודע שראיתי להר"ן בנדרים דפ"ח אמתניתין דהמדיר הנאה מחתנו וכו' שנסתייע מהך דקמצה מעיסתה לומר דכל מה שיש לאשה קנה בעלה חוץ ממה שקמצה וקפחה ממזונותיה וכו' יעו"ש. אך ראיתי להטור א"ה סימן ע' שכתב אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל וכתב הרב"י ז"ל שם תנו רבנן מותר מזונות לבעל ופירש"י כגון אשה שהמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה ע"כ והדברים תמוהים חדא דפירש"י אינו מכוון לדברי הטור ז"ל דהטור כתב צמצמה ורש"י שם כתב שהמזונות השנויים במשנתנו עודפין לה דהכוונה שאינה מצמצמת אלא שאוכלת כל צרכה ואפילו הכי עודפין לה מפני שאינה רעבתנית. ועו"ק דלמה לא ציין דברי רש"י שבנזיר כנז"ל ששם מבואר כדברי הטור. ועל צד הדוחק אפשר שסמך על המעיין כיון שהאמת כן הוא אכן לא ידעתי למה לא הזכיר דברי הר"ן ז"ל הנז"ל שס"ל דיש לחלק בין צמצמה לעודפין לה נגד דברי רש"י ז"ל ואיך שיהיה עלה בידינו דמכח סתמיות הברייתא הוכרח רש"י לפרש בההיא דנזיר דלפי המסקנא דהיינו האיבעית אימא על כרחינו לומר דאף בצמצמה וקפחה מזונותיה הכל הוא של בעל ודברי רבינו שקולין בזה ויש לזווגן עם דברי רש"י והטור כנ"ל: