מעשה רקח על הלכות אישות א:ב

בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מד"ס וכו'. ז"ל הרמ"ך בכ"י תימא הוא זה דהא חזינן משני מקראות כסף מכי יקח ומאין כסף ויותר מפורש כסף בתורה מהשטר דלא נפיק כי אם מדרשא דויצאה והיתה וכן נראה מן ההלכה דסמפון דכסף מהתורה. מ"מ מצאתי בפירוש רש"י ז"ל שפירש משם רבותיו במס' כתובות תינח דקידש בכספא שהיא מד"ס קידש בביאה מאי איכא למימר ולא נהיר וצ"ע וחזר הרב והגיה בספרו ושלשתן דבר תורה עכ"ל. והנה רבינו בפ"ג דין ב' יליף לה מקרא דכי יקח והביא הג"ש דשדה עפרון וכ"כ בפירוש המשנה בפר"ק דקדושין אמנם בסה"מ עשין רי"ב יליף לה מקרא דאין כסף האמור באמה העבריה דדרשינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואין בזה קפידה דכפי' הש"ס שקולין הם ואצטריכו תרוייהו כדאיתא התם דף ד' ובתשובה לרבינו הביאה הרמב"ן ז"ל שורש ב' כתוב וז"ל וכאן יש לשאול ולומר לי הבעילה ודאי מן התורה וכו' אלא הכסף והשטר בהיקש למדו אותם ולמה אמרת שהשטר מן התורה והכסף מדבריהם. והתשובה על זה שבודאי כך היינו אומרים וכו' לולי הא דאמרינן בהדיא בענין נערה מאורסה בסקילה היכי משכחת לה וכו' ובסוף המימרא אמר רנב"י משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס ועל זה סמכתי ופסקתי שהשטר מהתורה ע"כ. והקשה הל"מ ז"ל דמ"מ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאל"כ לישתוק מניה ולילף מנערה המאורסה וכו' ואם כן כיון דע"כ מהיקשא נלמד מ"ש מכסף וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דכוונת רבינו דודאי כשאמרו בגמרא משכחת לה שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ר"ל מצד הסברא בלא קרא כלל דבשטר לבדו דין הוא שיכניס לגמרי וכן נראה מפירש"י ז"ל שגם הוא לא הזכיר ההיקש כלל אלא דאצטריך קרא דויצאה והיתה לעיקר הדין משא"כ בכסף דאף דאיכא הג"ש דקיחה קיחה הוה אמינא דאינו גומר אלא ע"י הביאה והיינו דאמרי' התם אימא בקדיש והדר בעיל ופי' רש"י בכסף דהיינו סתם קיחה א"כ מדין הפסוק אין אנו יודעים שהכסף גומר לולי חז"ל שקבלו כך משא"כ שטר שהשכל מחייבו ומכריחו מדין נערה המאורסה אלא שלא תחייב התורה מסברא ולולי שבא הג"ש אין ס"ד לומר דלישתוק מויצאה והיתה ונילף מנערה המאורסה כאמור וזה מדוייק בדברי רבינו שכתב ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס כלומר בלתי דבר אחר מה שא"כ הכסף דלולי חז"ל לא הוה ידעינן דמכניס לבדו ודייקי דברי רבינו בפ"ג שכת' דהכסף דין תורה ופירושו מד"ס ודבר זה מבואר עוד בגמרא ד"ז גבי חופה דאמר אביי שלש תנן ארבעה לא תנן וכו' מלתא דכתיבא להדייא קתני מלתא דלא כתיבא להדייא לא קתני הרי מוכח דקרי ליה כתיבא להדייא וזו היא אחת מהשגות הרמב"ן ז"ל ע"ד רבינו אמנם לפי האמת (כאן חסר שיעור שלשה תיבות שמקומם בלוי) דעיקר דין. קדושי כסף מקרי כתיבא בהדייא על ידי הג"ש אמנם הפירוש האמת (כאן חסר כנזכר) הוא דפירשוהו וז"ל רש"י שם ד"ה דהואיל וכו' אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מקדשה על כרחך כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודיה מקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני עכ"ל. ובהכי מתרצא גם קושייא שניה של הרל"מ ז"ל וגם שלישית שהקשה דקרו לכסף קדושין כסף האמור בתורה כדאיתא בדף י"א עיין שם נמצא פסקן של דברים שכל דבר שיש לו שורש בתורה או בג"ש או בהיקש וכיוצא אף שהרמז כתוב בתורה להדייא מ"מ מקרי ד"ס שלולי פירושם לא היינו יודעים מה כוונת אותו הרמז או היתור או ההיקש וכן מבואר בדברי רבינו בשורש ב' ובהקדמתו לס' זרעים יעו"ש. אכן מצאתי כתוב קושייא אחת בדברי ה"ה ז"ל במ"ש וכבר כתב הוא שאף הדברים שנא' בהם הל"מ נקראים ד"ס וכו' ע"כ דרבינו בפ"ב דט"מ כתב בהפך וז"ל שם טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא ד"ת ולא מד"ס ע"כ וצ"ע עכ"ל. וקושיא זו איתא בעינה וביתר שאת על מרן ז"ל שגם הוא כתב כאן כדברי ה"ה על התוספתא דקתני כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו' ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מהתורה ושיעורו מד"ס ספיקו טמא ויקשה ע"ז מ"ש בריש ערובין שיעורין הל"מ הילכך ע"כ לומר שד"ס מקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אפילו שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וכו' ע"כ. ושם בהלכות ט"מ על דברי רבינו כתב בהפך וז"ל ומ"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד"ס כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד מי"ג מדות נקרא ד"ס זה שהוא הל"מ נקרא דין תורה וכמ"ש בהקדמתו לסדר זרעים ע"כ. הרי שכתב שהל"מ כגון שיעורין אינם נקראים ד"ס וכאן גבי שיעורין עצמן כתב דמקרו ד"ס מפני שאינו מפורש בתורה ולכך נלע"ד דעל פי הכלל יתורץ הכל וזה דבהקדמת רבינו לסדר זרעים שאל דכיון דאמרינן כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הל"מ ותירץ באורך ותמצית דבריו דבהל"מ אין בה שום חולק אך בחכמת התורה נוכל להתחכם ולהוציא אותו הדין מהפסוקים ובזה הוא שנופל מחלוקת בין החכמים איכא מאן דיליף לה הכי ואיכא מאן דיליף לה הכי תדע שנחלקו בפסוק פרי עץ הדר וכו' ובלי ספק שמימות יהושע ועד עתה אתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל השנה אלא ודאי שנחלקו על הרמז וזהו ענין אומרם כללותיה ופרטותיה ר"ל הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה מסיני לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני וכו' על כן כל דבר שאין בו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הל"מ ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו מפסוק ארץ חטה ושעורה כלומר שזה נרמז בפסוק ואינו בדין לקרותו הל"מ ותשובתם דאין לשיעורין עיקר להוציאם ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהיה נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזהו אומרם וקרא אסמכתא בעלמא ושם הזכיר הרב מדברים שהם הל"מ שהם דומין לשיעורין שאין להם שום רמז בפסוק שעליהם נאמר הל"מ דווקא יעו"ש. ולזה נתכוון בהלכות ט"מ שכתב הרי הוא דין תורה ולא מד"ס דלא בא לומר דד"ס אינו דין תורה דזה ינגד למ"ש בפרקין ופ"ג דקדושי כסף הם מד"ס וחייב הבא עליה אח"ז כדין הביאה אלא בא לומר שהלכה זו כיון שאין לה שום רמז בפסוק שהרי שיעורין היא ראוי לקרותה דין תורה ולא ד"ס שמשמעותה שהוציאוה חז"ל באיזה מדה מי"ג מדות ומ"ש הרי הוא דין תורה ג"כ לא בא לשלול דד"ס אינו דין תורה אלא בא לומר דכי היכי דבמה שכתוב בתורה להדייא אין ראוי לקרותו ד"ס הכא נמי במה שהוא הל"מ שאין בו שום רמז בפסוק אלא אסמכתא בעלמא אין ראוי לקרותו ד"ס אחר שהוא כמו דין תורה אלא שהוא תורה שבעל פה דלא ניתנה ליכתב מסכים הולך למ"ש בהקדמתו לסדר זרעים כאמור. גם מצאתי לרש"י ז"ל בפ' העור והרוטב דקכ"ו ע"ב ד"ה עצם כשעורה הל"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אוהל כדאמרינן בנזיר עצם כשעורה הלכה ע"כ והתו' ז"ל הקשו דאי אפשר לומר כן דמקרא ילפינן לה בנזיר פכ"ג ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל ע"כ ולזה נתכוון רבינו בפירש"י ז"ל דאינו נלמד מקראי כלל ודלא כהתוספות ז"ל עי"ש דנ"ז ונ"ד שמתיישב פירש"י ז"ל. מעתה על פי זה כתב מרן ז"ל שיש חילוק בין הל"מ להנלמד בי"ג מדות אף דלפי האמת גם הנלמד בי"ג מדות כיון שהוא אמת הרי הוא ג"כ כדין תורה וכמ"ש רבינו בסוף שורש ב' וז"ל אבל אמנם ימנה מה שהיה בפי' מקובל ממנו והוא שביארו המעתיקין ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת מי"ג מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה ע"כ לשון הזהב הראת לדעת דלפי האמת כולם שוין לטובה בין מה שנלמד מי"ג מדות בין ההל"מ לחודה דהרי כמה דברים מנה רבינו בסה"מ למצות גמורות ואינו אלא מי"ג מדות כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרב מגילת אסתר ז"ל שם וגם מה שנלמד מי"ג מדות יקרא הל"מ לענין שכן מסר מרע"ה לחכמים שילמדו דבר זה מהפסוקים ואמנם לענין השם הפרטי שנזכר בדברי רבותינו ז"ל בגמ' יש חילוק בין זה לזה כמבואר בהקדמה לסדר זרעים שזכרנו ואם כן אין שום תפיסה על הרב המגיד ז"ל ג"כ כי מ"ש דאף בהל"מ נקרא מד"ס הוא אמת אעיקרא דמילתא ולא נחית לפרט הענינים כי לא בא הרב ז"ל אלא להוכיח מתוך דברי רבינו שד"ס הוי ד"ת גמור לענין הדין וכן מתבאר ג"כ דברי מרן ז"ל שגם הוא בא להכריח דבר זה ולא נחית לפרטי השמות כאמור ואף כי רואה אני שהלשונות מגומגמים ונוטים אל הטעות מ"מ במ"ש יבין כל המשכיל כי זה הוא אמיתות הענין לענ"ד: