מעשה רקח על הלכות ציצית ג:ח

מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו'. כבר נתבאר מהסוגיא דלעיל דלא איפליגו רבי שמעון ותנא קמא אלא בחיוב ופיטור אבל רשות כו"ע מודו ואין כאן בל תוסיף כלל אמנם נראה דהיינו דוקא בשאין בו כלאים דאם לא כן הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ואסור ומהאי טעמא פטר רבינו לעיל כסות של פשתן וכו' וכן הכריח מרן ז"ל ומ"ש שם וכ"ש בפי"ט מהל' שבת ט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש וכו'. ועוד הביא ז"ל דברי מוהר"י אבוהב שכתב וז"ל כתב הרמב"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהוא מיוחד ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללבשו הותר ע"כ ותמה עליו מדין הכסות הנזכר וכו'. וקצת נראה להליץ בעד מהרי"א ז"ל דלא כתב כן אלא לענין קודם התקנה שאסרו חז"ל כלאים בציצית בזמן דאיכא תכלת והסכימו למ"ש רבינו בסתם מותר לאדם וכו' דמשמע דבאותו האופן שהותר ביום הותר גם כן בלילה ומינה נמי דכשנאסר גם ביום דהיינו אחר התקנה הכי נמי בלילה וכו' וכן מדוקדק קצת דברי מוהרי"א ז"ל אכן לדידן העיקר נראה כדברי מרן ז"ל. וכתב הרב ב"י סימן כ"א וז"ל כתב הכלבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא יכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו וכ"כ באורחות חיים בשם הרא"ש ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד על זה מעולם ע"כ ומ"ש ולא ראינו וכו' לא קאי אלא לענין השכיבה בטלית אמנם איסור הכביסה ע"י גויה כדקאי קאי דאין לך זלזול גדול מזה וכן נראה שהבין הרמ"א ז"ל שם והרב מג"א הביא שם ע"פ כתבי האר"י זצוק"ל ע"פ הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן וכו' והרב שם חלק עליו על זה ואחרי המחילה אין בדבריו שום הכרע כמבואר עיין עליו ומנהג כשר הוא וכן נוהגים כמה מהמתחסדים עם קונם.

ומאימתי מברך על הציצית וכו'. כתב מרן ז"ל נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן קרית שמע שחרית בפ"ק דברכות (דף ט') ע"כ ויש להכריח כן ממ"ש פרק התכלת (מנחות דף מ"ג) ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי ליה לדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע משיכיר בין תכלת ללבן ע"כ ופירש רש"י זו ק"ש דכשתכיר מנין של ציצית קרא את קרית שמע דכיון שנתחייב במצוה זו משהאיר היום נתחייב בכל המצות וכו' ע"כ מוכח דמצות ציצית היינו משיכיר בין תכלת ללבן.

וכל זמן שמתעטף וכו'. כתב מרן ז"ל דנפקא ליה מדאמרינן בפרק התכלת כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם וכו' ע"כ ור"ל ממאי דקי"ל פ"ק דקדושין דילפינן כל התורה כולה מתפילין ומ"מ נראה דאין להשוותו בכל ענין שהרי בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) איתא דרבא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך וכו' ע"כ ואלו גבי ציצית קיי"ל שמותר ליכנס בו לבית הכסא וכמ"ש רבינו לקמן וגם אין לנו ראיה מכרעת לומר דבכה"ג יברך עליו משא"כ בתפילין דאיסור גמור הוא כיון שיש בגופן קדושה וזה הוא מה שנסתפק הטור או"ח סימן ח' עיי"ש ומזה תבין דמה שהקשה הרב ב"י שם על רבינו בעל הטורים מהך דרבא יש ליישבו כאמור ולא אישטמיטתיה להטור זה כי כל יקר ראתה עינו ועיין להרב ב"ח והרב מג"א ושיירי כנה"ג ז"ל. והלובש טלית קטן בביתו ומברך עליו וכשהולך לביהכנ"ס מתעטף בטלית גדול פסק הרב ב"י או"ח שם דהליכה מביתו חשיבא הפסק וצריך לברך ג"כ עליו בביהכנ"ס והרב מגן דוד ז"ל הקשה עליו מההיא שכתבו התוס' פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ט) וז"ל דהכא בנטילת ידים תכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער ניקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמסכת מידות משמע שהיה כ"ב אמה ע"כ הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהיה כדי אותו ההילוך דאי תימא דהילוך מצד עצמו הוי הפסק איך ילפינן מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דילמא אין השהיה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער ניקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא על כרחך כל שלא שהה אפילו הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיה אפילו הרבה כל שלא הפסיק בדיבור דאל"כ היה לו לחשוב שם תכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהיה הפסק מחמת ההילוך לביהכנ"ס וכו' ע"כ. ובאמת דקושיא חזקה היא על הרב ב"י וצריכנן למשכוני נפשין כדי להליץ בעדו כי בודאי כל יקר ראתה עינו ונראה דלעולם ההילוך עצמו הוי ההפסק כשיש בו כשיעור כ"ב אמה תדע דאם השהיה כשיעור הילוך בינוני של כ"ב אמה הוי הפסק ובבציר מהכי לא הוי הפסק היה להם לכהנים להרחיב פסיעותיהם קצת בכדי שלא תהא השהיה כ"כ כמו כ"ב אמה במהלך אדם בנוני כדי לקיים מצות עשה דוסמך ושחט על פי דרשת חז"ל תכף וכו' ומעתה צ"ל דס"ל להרב ב"י ההיא דנטילת ידים ודכהנים היינו לענין שלא יפסיקו בדיבור אי נמי בהליכה דהא קודם עלותם לדוכן היו צריכים ליטול ידיהם וקמ"ל דאין להם להלך יותר מכ"ב אמה רחוק מן הדוכן ומאי דלא אמרו כן בשאר עשיית המצות לברכה י"ל דכיון דילפינן מוסמך ושחט דהיינו התחלת המצוה ממש משא"כ בברכה דלא מקרי תחילת עשיית הדבר. ונטילת ידים נמי תחילת עשיית המצוה היא דילפינן לה מדכתיב שאו ידיכם קדש וכו' ובהכי אפשר דמתרצה קושיית הרב. ומה שהקשה עוד ממ"ש הרב ב"י סי' ק"ד בשם הרבינו יונה דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום גם זה יש לישבו דבשם הר"י הוא דקאמר לה ולא הוצרך לחלוק משום דסמך עצמו אמ"ש כאן ותדע דבשלחנו הטהור שם לא הביאו ומוכח אנפשיה דהיינו משום דלא ס"ל הכי וגם הרב גופיה מדבריו שם נראה להדיא דס"ל דהרב ב"י ז"ל לא ס"ל הכי אלא דההליכה הוי הפסק וכתב עוד שם דהריב"ש תופס כדברי הטור והרא"ש וכו' משום דס"ל דהליכה חשיבא הפסק עיי"ש.