מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה ג:ג

בת כהן שזינתה וכו' שנאמר ובת כהן וכו'. משטחות דברי רבינו נראה דבין אשת איש בין כשנשאת לחייבי לאוין כולהו נפקי מדכתיב ובת כהן וכו' דמשמע מ"מ וקשה דבגמרא פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ') ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפי' חללה את השבת ת"ל לזנות בחילולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן וכו' אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן וכו' נשואה בוגרת ואפי' הזקינה מנין ת"ל ובת כהן מ"מ וכו' ניסת לכותי לחלל ולממזר מנין ת"ל ובת איש כהן וכו' ע"כ. ופי' רש"י ובת כהן מ"מ מרבויא דוי"ו קא דריש וכו' וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה. בת איש כהן איש יתירא ל"ל אלא למדרשא דאב הוא דבעינן איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן ע"כ הרי דמג"ש דאביה מפקינן פנויה דלא מחייבא ובוגרת וזקנה מרבינן להו מהוי"ו דובת וכותי וחלל וכו' מתיבת איש ורבינו כלל הכל מקרא דובת כהן דמשמע מ"מ ואם איתא נימא דאפילו פנויה. וי"ל דרבינו לא פסק כהך ג"ש (אלא) דלא אתיא אלא אליבא דר' אליעזר דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואנן לא קי"ל כוותיה כמ"ש רבינו פי"ח דין ב' וכיון שכן מדכתיב לזנות שמעינן דלא איירי אלא באשת איש וכמ"ש רש"י שם כמו כי זנית מעל אלהיך וכו' ולכך לא חש רבינו כאן להג"ש דאביה וכו' ונישואי חייבי לאוין נילף לה מתיבת איש וכדברי מרן ז"ל וא"כ י"ל בדברי רבינו ובת איש כהן וכו' וק"ל.

עוד אפשר לומר דבכוונה מכוונת לא רצה רבינו להזכיר תיבת איש מכח ההיא דפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) דתני אבוה דר' אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן וכו' ופי' רש"י דמתיבת איש דריש לה. ותמהו התוס' ז"ל דמדבעי קרא משמע דלית ליה גזירה שוה דהנה הנה זמה זמה ותימה א"כ בתו ובת בתו מנ"ל ותו דהאי איש איצטריך להך דרשא דאע"פ שאינה כהנת וכו' ע"כ. ומכח זה רבינו מפרש דאביי ורבא דאית להו ק"ו וג"ש מודו דמהך קרא נמי נפיק אלא דעדיפא להו ק"ו וג"ש ותדע דאביי ורבא גופייהו קא מתרצו למלתיה דאבוה דר' אבין כדאיתא התם וכיון שכן אפשר דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י דמתיבת איש נפקא לן לשנישאת לנתין וממזר וכו' אלא מדכתיב ובת כהן מ"מ וכמשמעות הירושלמי פ"ז דתרומות דדריש לה הכי ולכך לא רצה רבינו להזכיר תיבת איש משום דהך איש דרשינן ליה להאיך דבתו מאנוסתו וכו' ודו"ק.