מעשה רקח על הלכות מאכלות אסורות ט:ו

המעושן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שהיא בעיא דלא אפשיטא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל וידוע שספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו ע"כ. והפר"ח יו"ד סי' פ"ז כתב עליו דאף דלא אפשיטא הכא אפשיטא בירושלמי גופיה בפ' כלל גדול דקתני הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל ע"כ. ולדבריו קשה דא"כ למה לא חייב רבינו מלקות במעשן כיון שלענין שבת פשיטא ליה להירושלמי דנקרא בישול ותו דאי משבת ילפינן אמאי לא מחייבינן בצלי וטיגון דקתני בירושלמי דלענין שבת מקרי בישול ואלו הפר"ח שם רצה להכריח מהירושלמי דנדרים דמדמספקא ליה במעושן מכלל דצלי פשיטא ליה דאסור מן התורה ע"כ והשתא כיון שנפשט מן הירושלמי גופיה כפי דעת הרב דאפי' מעושן מקרי לענין בשר בישול כ"ש צלי ולילקי עליה כיון דעדיף ממעושן לדעת הרב ז"ל. אכן האמת נראה דהיכא דאתמר אתמר ודוקא כשאמרו בפי' דבישול דבשר בחלב שוה לדין בישול שבת הוא דאמרינן הכי אך מן הסתם לא משוינן בישולי שבת לבישול בשר בחלב והדין עם הרה"מ ז"ל דלענין בשר בחלב לא אפשיטא במעושן משום שאמרו כן להדיא וז"ל שם רבנן דקסרין שאלון מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב וכו' ע"כ. ומה שאמרו בפ' כלל גדול אינו אלא לענין שבת דוקא דמדקחשיב ביה צולה ומטגן ושולק ומעושן ואין לדמות בישולי שבת לבישול בשר בחלב אלא היכא דאיתמר להדיא ובהכי ניחא דצלי ומטגן לא הזכירם רבינו כלל משום שלא הוזכרו לענין בשר בחלב לא בגמרא דידן ולא בירושלמי ופשיטא שיש להחמיר בספק. ושלוק שהוזכר בפ' כלל גדול הנ"ל אם הוא כפשוטו שנתבשל יותר מן הראוי פשיטא שהוא חייב שכיון שנאסר מעת שהתחיל להתבשל אפילו כדרך שבני אדם אוכלין אותו מהיכן יפקע איסורו וכמ"ש הפר"ח שם אך האמת נראה שזה השלוק היינו באופן אחר.

ודע דבגמרא דף קי"ג בעא מניה רב אחדבוי בר אמי מרב המבשל בחלב הגדיה שלא הניקה מהו אמר ליה מדאצטריך לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי כיון דבא לכלל אם אסור ע"כ ורבינו השמיטה גם הרי"ף והרא"ש לא הזכירוהו ונלע"ד דכיון שכתבו דין חלב זכר שאין לוקין עליו משום דלא אתי לכלל אם מכלל דגדיה שלא הניקה דאתיא לכלל אם פשיטא שהוא חייב אכן אכתי קצת קשה למה לא הזכירוהו להדיא לענין המלקות שהוא חידוש עכ"פ ונראה שדייקו ז"ל מלשון הגמ' דקאמר אסור ולא קאמר חייב משמע קצת דאיסורא דאורייתא בעלמא קאמר אבל לענין מלקות אפשר דבעינן אם כפשטיה דקרא ולכך סמכו עצמן על מאי דכתבו חלב זכר פטור דמשמעותו דאיסורא איכא עכ"פ מעתה מכ"ש וק"ו גדיה שלא הניקה ולכך לא חשו לבארו ועיין להרב דמשק אליעזר דף שצ"ו.

וכן המבשל וכו' או בחלב מתה. מדסיים רבינו פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב משמע דמשום דבר אחר לוקה ומסתברא דקאי אדם שסיים והיינו דנקט ואינו לוקה על אכילתו בלשון יחיד אך נראה שזה אינו מוכרח דבחלוקה שאחר זו כתב גבי המבשל בשר מתה וחלב דהיינו תרבא ואינו לוקה על אכילתו בלשון יחיד ושם בהכרח דקאי אשניהם דבשר מתה היא נבלה וחלב דהיינו תרבא הוא חייב ומה שהביאני לידי ספק זה הוא למה שנחלקו הפוסקים בדעת רבינו אם חלב המתה דהיינו נבלה אסור מן התורה או לא דהרב לח"מ ז"ל כתב לדעת הרב ב"י בדעת רבינו דלוקין עליו משום נבילה דאף דרבינו כתב בפ"ג דחלב הטמאים אינו לוקה עליהן וכו' דיש חילוק בין חלב הטמאים לחלב הנבילה דחלב נבילה לקו עלה משום נבילה אבל בחלב הטמאים לא דכתיב מבשרם לא תאכלו וכו' אבל מהרו"ך [בדרישה] ז"ל האריך להשיב על מ"ש בית יוסף דהמבשל בשר בחלב מתה לוקה על אכילתן משום נבילה וכתב דמהיכא תיתי לן ללקות על חלב מתה משום נבילה הרי חלב זה כנוס היה בבהמה וא"כ אינו חייב עליו מלקות דהו"ל דומה לביצת נבילה דאינה אסורה מדאורייתא וכו' ע"כ וכ"כ הדמשק אליעזר דף שצ"ו.

אך הרב ב"ח בקונטרס אחרון כתב וז"ל ולפענ"ד נראה דלא דמי לביצת נבילה שנגמרה ומונח בנבילה כמונח בכד אבל החלב שנבלע בגומות דינו כנבילה עצמה כאבר מאיבריה וראיה מדכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות מאכלות אסורות קיבת הנבילה מותרת מפני שהוא כשאר טנופת שבגוף אלמא דאי לא הוי טנופת דינו כנבילה ואע"ג דאיכא למימר דאפילו לא הוי טנופת אינה אסורה אלא מדרבנן מ"מ אין זה אלא בקיבתה של נבילה שינקה מן הכשרה אבל חלב נבילה גופה חשוב כגופה ולוקה עליה משום נבילה עכ"ל. והמדייק בדברי רבינו בריש פ"ג נראה שחלב הנבילה הוא מותר מדין תורה כמו הביצה שכתב וז"ל כל מאכל היוצא מן המינים האסורים (דמשמע שהם אסורין מעיקרן ולהכי נקט לשון מן המינים) וכו' כגון חלב בהמה וחיה טמאים וביצי עוף ודג טמאים אסור באכילה מן התורה וכו' ע"כ הרי שהשוה החלב לביצה לענין הטמאים ומינה נמי לטהורים דכיון שהביצה מותרת ה"ה לחלב ועוד דשם בדין י"ב וי"ג הביא דין החלב וגבינות הגוים שהחלב טמא אינו עומד ואם איתא אמאי לא חש לחלב הנבילה דהגם שהוא דבר קצת רחוק מ"מ הרי הוא עומד. גם בדין הקיבה פ"ד דין י"ט הו"ל לרבינו לחלק בין הקרוש להצלול אם איתא דבצלול לוקה ואיך שיהיה אם איתא דיש חיוב מלקות בחלב הנבילה הו"ל לרבינו לבארו להדיא ודו"ק.

בחלב הזכר. מימרא דשמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר וס"ל לרבינו דאיסורא מיהא איכא אמנם הרשב"א בתורת הבית דף פ"א התירו להדיא אפילו מדרבנן ואפי' מפני מראית העין אין בו וקשה דהרשב"א עצמו הביאו הרב ב"י סי' פ"ז שכתב דבחלב אשה אסור מפני מראית העין גם הרב המגיד כתב משם הרשב"א בריש פ"ו גבי דם דגים דאסור מפני מראית העין עיי"ש. אם לא שנאמר דחלב זכר אינו מצוי ואפשר ג"כ שהוא צלול הרבה עד שאין לחוש למראית העין משא"כ בחלב אשה ודם דגים דמראיתן כמראה חלב ודם גמור ודו"ק.

שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה וחלב. לכאורה קשה טובא כיון שע"י הבישול נאסר גם בהנאה למה לא יחול איסור זה באכילה ע"פ מ"ש בפי"ד דין י"ט דיש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות וכו' הקדישה נאסר חלבה בהנייה ומתוך שנוסף בו איסור הנייה נוסף עליו איסור קדשים וי"ל בפשיטות דבשלמא קדשים דלקי על ההנאה וחייב קרבן מעילה כמ"ש רבינו שם להכי נקרא איסור מוסיף על ההנייה משא"כ בשר בחלב דאין לוקה על ההניה כלל כמ"ש לעיל ובריש פ"ח דין ט"ו. להכי א"א לקרותו איסור מוסיף לשילקה עליו וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ופשוט ועיין עוד להרב דינא דחיי ז"ל דף קל"ב.