מעשה רקח על הלכות גירושין ח:כא

הרי זה גיטך וכו'. הרמ"ך השיג על רבינו ע"ש וכבר ה"ה והר"ן ז"ל הליצו בעד רבינו ע"ע וגירסת הרא"ש והטור בדברי רבינו ה"ז ספק מגורשת ע"ש ויש להסתפק אם גירשה בבקר ונשלמו השלשים יום בעת ההיא אך היא לא נתנה אלא באותו היום בערב מי נימא כיון שנשלמו השלשים יום בבקר מעת לעת ממש מעתה כשנתנה בערב הרי עברו השלשים יום או דילמא כיון שהיום הולך אחר הלילה הרי לא נשלמו הימים עד הלילה והויא מגורשת ועיין להטור סי' קמ"ג ובס' מ"מ בשער ח' ס"ס י"ב:

נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל. מדכתב נתנה לו בע"כ משמע שהניחתן בידו או ברשותו וממ"ש והוא אינו רוצה לקבל משמע שהחזירן לה ולא נשארו בידו דאל"כ והוא אינו רוצה לקבל הוא מיותר וממ"ש אח"כ עד שתתן מדעתו משמע דבעינן שעיקר הנתינה לא תהיה בע"כ עכ"פ וא"כ אף אם נתנתן בידו או ברשותו כיון שהוא בע"כ לא מהני וכן הכריח הרב"י סי' קמ"ג מצד אחר ע"ע. ושוב מצאתי להרב מ"מ בשער ח' סי' ט' שעמד הרבה בדין זה והקשה על הר"ן ז"ל שכתב שרבינו רצה להחמיר בערוה החמורה וכו' והקשה עליו דרבינו אין דרכו להוליד פיסולין מדעתו וכו' עוד הקשה על רבינו במ"ש נתנה בתוך שלשים יום מדעתו דלאיזה ענין כתב כאן מדעתו וכו' דמדעתו ושלא מדעתו הוא דין בפני עצמו וכמו שכתב אח"כ ועוד דא"כ רבינו סותר דברי עצמו דמדכתב מדעתו משמע דשלא מדעתו אינה מגורשת ולפחות ספק ואיך כתב אח"כ פסול שהוא מדרבנן וכו' אשר מכח כל זה פירש ז"ל פיסול זה ר"ל מה"ת דהיינו ספק מגורשת והכלל שכתב רבינו בפ"י אינו אלא כשאין שום גילוי בדבריו וכו' ומצא כיוצא בזה בההיא שכתב רבינו פ"ג דין ו' שכתב רבינו לשון פסול ומוכרח שהוא מה"ת עי"ש ע"כ. וגם הנני מוסיף על דבריו דשם בפ"ג דין י"ב כתב רבינו בטל ואינו אלא ספק ע"ש ועם כי דבריו מיושרים ונכונים מ"מ אינן כדאים לדחות דברי ה"ה ז"ל דכיון דלפי הלישנא קמא אינה מגורשת כלל אף שדרכו של רבינו לפסוק כלישנא בתרא וכך היא דעתו כאן מ"מ כדי לחוש לערוה החמורה כתב לשון פסול שכוונתו שלכתחילה לא תנשא ולא משום דרפיא בידיה אי הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא דא"כ הי"ל לכתוב בהדיא והיא ספק מגורשת ולא לשון שנטעה בו. ונראה עוד להכריח מדיוקא דלישנא דגמרא דיש בה איסור מדרבנן דבלישנא קמא קתני אינה מגורשת ובלישנא בתרא קתני הויא נתינה ולא קתני מגורשת אך מ"מ לכתחילה לא תנשא ונמצא דרבינו לא הוליד דין זה מדעתו שא"כ היל"ל ויראה לי כדרכו בכמה מקומות זה הוא הנלע"ד להליץ בעד ה"ה ז"ל ושאר הדיוקים שדקדק הרב מ"מ ע"ד רבינו יש לישבם בקל כמבואר למעיין:

חזר ואמר וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על זה וז"ל לא ידעתי מאין לו זה אלא מסברא דנפשיה כיון שאמר מחולין לך ומת תו לא אמרינן לצעורי קמכוין עכ"ל. נראה שהבין בדברי רבינו שמת אחר שאמר לה מחולין לך והשיג עליו שזה מנין לו דהא כיון שמת אחר שאמר מחולין לך כיון שמת אין לומר עוד לצעורה קמכוין וא"כ דין הוא שתהיה מגורשת ורבינו כתב שאינה מגורשת אמנם ה"ה ז"ל כתב שהראב"ד היה גורס בדברי רבינו שכתוב ביה מגורשת ולפי דבריו דברי הראב"ד נמשכין במ"ש כיון שאמר וכו' כלומר שזה דעת רבינו וקשה טובא דמי דחקו לפרש כן ולמה לא פירש שגירסת הראב"ד כגירסתינו אינה מגורשת כנז"ל ועוד דלפי דברי ה"ה בנוסחת הראב"ד נצטרך לומר שלא היה גורס בדברי רבינו הואיל ושלמו השלשים יום וכו' דהרי לשון זה מוכח אנפשיה דבעי לומר דאינה מגורשת ודו"ק: