מעשה רקח על הלכות גירושין ז:ה

שליח שהביא וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואע"ג דקי"ל כרבא וכו' ראיתי להמש"ל ז"ל שנתקשה בלשון זה וז"ל לשון זה אינו מדוקדק דאדרבה משום דקי"ל כרבא הצריך רבינו ממקום למקום בח"ל לפי שטעמא דאין עדים מצויין לקיימו ולא הצריך במדינה עצמה ממקום למקום ולרבא אף במדינה עצמה צריך משום דאין בקיאים לשמה ולשון מקוטע הוא עכ"ל. ונלע"ד דכוונת ה"ה מבוארת מפני שרבינו כתב שליח שהביא גט ממקום למקום וכו' משמע דאפי' במדינה עצמה דהיינו באותו מלכות כיון שהוא ממקום למקום דהיינו מעיר לעיר צריך שיאמר בנו"ן ולזה הרגיש דלרבא דקי"ל כוותיה באותה מדינה דהיינו ממקום למקום שכתב רבינו א"צ שהרי עדים מצויין לקיימו ולזה השיב שכבר אמרו שם דלרבא אפילו משכונה לשכונה מצריך מטעם דניידי אלא שרבינו לא הצריך אלא ממקום למקום אבל באותו מקום לאו כ"ע כבני מחוזא וימצאו עדים לקיימו וכו' ע"כ ובזה אין מקום לדברי המש"ל ז"ל ואתי שפיר נמי שלא הזכיר ג"כ מ"ש שם דלרבא אפי' באותה שכונה עצמה מטעם דניידי משום דהוי מלתא דלא שכיחא ולא חייש לה רבינו ויתורץ בזה קושיית הרב מכתב מאליהו ז"ל בשער ו' סי' כ"ה שהקשה לדעת רבינו למה לא הזכיר דין דבני מחוזא דניידי ועל ה"ה ג"כ ק' דאיך כ' דרבא מצריך אפילו משכונה לשכונה הלא לרבא אפילו בשכונה עצמה מצריך משום דניידי ולפי הדקדוק שבדברי ה"ה יתיישב דרבינו לא רצה לחוש אלא בהוה ושייך והנסיון יוכיח ולכך לא רצה לחוש אלא ממקום למקו' זה הוא דעת רבינו ז"ל ותתורץ ג"כ קושיית הרל"מ ז"ל שהקשה לפי דברי ה"ה ז"ל דא"כ אפי' בא"י ממקום למקום נימא הכי מטעמא דניידי וכו' ע"כ והא ל"ק דרבינו נגרר אחר הגמ' דאיירי בח"ל דוקא ולא בא"י ודו"ק:

אפילו היו שמות עדיו כשמות הכותים אין חוששין להם. ה"ט כמ"ש שם בברייתא שרוב ישראל שבח"ל שמותם כשמות הגוים ולא הוצרך רבינו לכתוב שאם הם שמות שאין דרך ישראל ליקרא בהם דידוע דודאי הם גוים כמ"ש שם מפני שכבר ביארו בפ"א שאם העדים הם פסולין הו"ל כמזוייף מתוכו שהוא פסול וכמ"ש ה"ה ז"ל ואף שדין זה לא נאמר אלא בח"ל ורבינו סמכו ג"כ עם דין המביא מא"י אין זה קושיא דרוב גוים הם בח"ל ולכך לא מפקינן אלא שמות מובהקים וכעין זה הקשה הרל"מ ז"ל ע"ע: