מעשה רקח על הלכות גירושין ד:א

אין כותבין וכו'. הפוסקים ז"ל נסתפקו בכוונת דברי רבינו אי הנך סמנין דמני הוי שכותב בסמנין עצמן או אף במימיהן משום דבגמרא אמרו לשמואל הא באבר הא במיא דאברא וממ"ש מרן ז"ל כאן ובב"י סי' קכ"ה כת' דס"ל לרבינו דרב פליג עליה וכן הנך אמוראי ולדידהו אין חילוק בין אברא למיא דאברא. אמנם ק' טובא דהרב"י גופיה בסי' ק"ל כתב דאפשר לדעת רבינו דהנך אמוראי ל"פ דמר אמר חדא ומא"ח ונמצא סותר ד"ע בדעת רבינו וכ"ד הרל"מ והרב"ח שם ולפי חומר הנושא נראה דהרב"י לא כתב כן אלא בדרך אפשר וכאן כתב ונראה וכו' כלומר דלפי מ"ש כאן נראה כך אמנם לפי מ"ש בפ"א נראה באופן אחר ולא פסיקא ליה מלתא ועמ"ש פ"א שם האמנם כיון שרבינו הקדים דאין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד למדנו בכלל זה דל"ש בסמנין ל"ש במים שלהם וכמ"ש פ"א דהלכות תפלין במעשה הדיו ששורהו במי עפצא וכיוצא וכו' ואם כתב במי עפצא וקנקנתום כשר ע"כ ואין ספק דבמי עפצא ובמי קנקנתום קאמר ועוד דדבר זה הסברא מחייבתו שהרי הקנקנתום מצד עצמו א"א לכתוב בו כלל אם לא ישרהו במים וא"כ רבינו מפרש הא באברא הא במיא דחד רישומו עומד וחד אין רישומו עומד וכיון שהקדים הכלל תו ליכא למטעי דהמציאות יורה ע"ע. ודע דמתני' תנן דיו סם קומוס וכו' ורבינו השמיט סם ובתחילת המחשבה הייתי ר"ל דרבינו יפרש דסם הוא שם כולל לא שם פרטי וכאלו תני והדר מפרש אך לא נתנני לבי לומר כך מכח דקתני דיו ברישא ואם איתא ליתני סם ברישא והדר יפרש דיו קומוס וסקרא וכו' ותו דבגמרא אמרו מאי סם סמא משמע שהוא מין פרטי עד שמצאתי בס' לחם יהודה נר"ו דף י"ט שכתב בשם רבינו בפי' המשנה בפ' הבונה דסם היינו שם העיקר איזה עיקר יהיה ורצונו בכאן עיקר צובע ע"כ:

כתבו באבר וכו'. שם דף י"ט. תני ר' חייא כתבו באבר בשיחור ובשחור כשר ולשון כתבו משמע דוקא דיעבד ואף דלעיל מינה קתני ובכל דבר שהוא מתקיים וקאמר לאתויי מאי לאתויי הא דאמר רבי חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר ופסקה רבינו לקמן דכותבין במי עפצא לכתחילה היינו משום דקאי אלישנא דמתני' דקתני דכותבין בכל דבר שהוא מתקיים דודאי דלכתחילה קאמר ומדקאמר דבכל דמתני' היינו לאתויי הא ודאי דלכתחילה קאמר וכ"פ הה"מ ז"ל אמנם הפר"ח סי' קכ"ה ס"ק ג' חלק על רבינו מכח ההיא דפרק הבונה (שבת דף ק"ד) דאמתני' דבכל דבר שהוא רושם קאמר לאתויי מאי לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר הרי דהתם מייתי תלמודא השתי ברייתות כי היכי דמייתי להו הכא וכי היכי דהתם ע"כ מייתי מרבוייא דמתני' מתניתא דר"ח וקיצר התלמוד ה"נ מייתי ברבוייא דמתני' מתניתא דר"ח וממילא מתרבייא אף לכתחילה וזה נ"ל ברור עכ"ל. ואין מכל זה טענה על רבינו דהא פשיטא דלענין שבת אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכיון שכן נ"ל שהשוה התלמוד ההיא דר"ח לההיא דר' חייא משום דלענין חיוב הכותב בשבת שניהם שוין אבל בהא דגיטין שלא מצא התלמוד לרבות הכל דבר שהוא מתקיים כ"א הא דר"ח וכלומר דאת"ל דר"ח לא התיר מי טריא ואפצא אלא בדיעבד כפשט לשון כתבו דקאמר מ"מ מתני' ס"ל דאף לכתחילה יכול לכתוב במי טריא ואפצא דהיינו מי טריא דאפצא וכמ"ש רבינו בדין הבא וכיון דאשכחן הריבוי של המשנה אמאי קאי תו לא צריכינן לההיא דר' חייא כיון שגם הוא לא אמר הדין כ"א בלשון דמשתמע בדיעבד אלא ודאי דברי רבינו הגונים בטעמם ודו"ק: