מעשה רקח על הלכות גירושין ג:יט

הכותב גט בשבת וביה"ך וכו'. מקור דין זה לא נמצא לא בבבלי ולא בירוש' ולא בתוספות זולת איתא בפ"ק דחולין די"ד השוחט בשבת וביה"ך אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה גם בפ"ב דתרומות תנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד וכו' הנוטע בשבת וכו' ורבינו לא הזכירם בחיבורו בפרטות מפני שסמך אמ"ש בפ"ו דה' שבת ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למ"ש מיד ע"כ אך חלוקי כותב גט בי"ט לא נמצאו לו וראיתי למהר"ש יפה הביאו המש"ל ז"ל בפ"ח מה' מלוה ולוה שהכריח מדברי רבינו אלא דהלכה כאביי דס"ל בפ"ק דתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ופליג עליה רבא וס"ל דאי עבד לא מהני ע"ש ולא ידעתי למה לא הכריח כן מסתם מתניתין דהשוחט בשבת וביה"ך וכן ההיא דתרומות הנז' וגם מדברי רבינו בפ"ו דה' שבת כנז' הן אמת דבההיא פלוגתא דאביי ורבא דשקיל וטרי טובא תלמודא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא מדכר התם הנהו כלל ע"ש ודע שבדברי רבינו אלה נמצאו ג' נוסחאות מחולפות עיין להרב"י א"ה סי' קכ"ג והאריכו המפרשים ז"ל בביאורם ע"ע. ומאי דאיכא למידק דכיון דכתב הגט בזדון איך הותר לו ליהנות ממנו וליתנו לאשה הרי לא התירו גבי שוחט או מבשל או נוטע אלא לאחרים אבל הוא עצמו אסור ואין זה כלום חדא דאין זה חשיב הנאה תדע דהרי הותר לכתוב הגט על איסורי הנאה כמ"ש רפ"ד ועוד דאין זה אלא קנס בדחז"ל הואיל ועשה כן בזדון אבל מן התורה אפילו לו עצמו שרי וק"ל ועיין הרמ"ך ובמ"ש יתיישב זה דכי היכי דקנסו בעושה מלאכה קנסו גם כן בזה מדבריהם וק"ל: