מעשה רקח על הלכות גירושין ב:ב

אמר לשנים וכו'. הרמ"ך ולא ידעתי למה לא השיג כן במ"ש רבינו ספ"ג שהאשה כותבת את גיטה ולא ביאר שצריכה להקנותו לבעל בתורת מתנה ולא בתורת שאלה כדאיתא בגמ' ופי' רש"י ז"ל אכן האמת הוא דרבינו ס"ל דאקניוה רבנן היינו שחז"ל תקנו כן ואדעתייהו מגרשי וכבר הרב"י סי' ק"ך האריך בזה משם הרמב"ן ע"ע אכן מאי דאיכא למידק דמלשון רבינו משמע דחתם סופר ועד כשר אפילו לכתחילה דהא שנים קאמר א"כ בהכרח חד מנייהו כותב הגט וחותמו ומדכתב הרי אלו כותבין וחותמין מש"מ דלכתחילה קאמר וכ"כ בפ"א דין כ"ח וק' מפ"ט דין כ"ז דהעלה מרן ז"ל דלא הכשיר רבינו חתם סופר ועד אלא בדיעבד א"כ לפי דברי רבינו סותר דברי עצמו וכ"כ הרא"ש בתשו' סי' ג' דמ"ש רבינו פ"ט ואפילו הכותב היה אחד מהעדים שחתמו בו וכו' דמשמע דוקא בדיעבד קאמר ע"ש גם לקמן דין ג' וד' כתב מרן דרצה להשמיענו אגב ארחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו בפ"ט וכו' ע"כ. ולמה לא הכריח מדין זה שהוא ג"כ מבואר וכ"ה בשו"ת מהריט"ץ סי' רמ"ו והניחו בצ"ע. ולעד"ן דכוונת מרן דרבינו אינו מכשיר חתם סופר ועד אלא בדיעבד דוקא כמ"ש פ"ט וכי היכי דלא ליפלוג רבינו מדידיה אדידיה צריכים אנו לפרש דהא דאמר לשנים וכו' בדיעבד היא תדע דבפ' האיש מקדש תנן האיש מקדש בו ובשלוחו ופריך בגמ' השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא ותריץ מצוה בו מבשלוחו ע"כ וגבי גט נמי וכתב ונתן אבעל גופיה קאי א"כ עיקר מצות הגירושין לכתפיה דבעל קיימא ולומר לשניהם שהם יגרשוה לא אריך למעבד הכי דלכתחילה רמיא עליה דידיה דוקא כאמור א"כ מציאות דין זה דאמר לשנים הוא דוקא בדיעבד דאם אירע הדבר כן כותבין וחותמין וכו' כדי להתיר אשה זאת שמא אם נחייבהו לחזר אחר הסופר ילך למד"ה או יארע איזה עיכוב וכיון שנתן עיניו לגרשה הרי היא אסורה עליו לכך נחשב דין זה דיעבד כאמור אלא שאינו בפירוש משא"כ בפ"ט שהוא יותר מבואר ע"ש וכן יש לפרש ההיא דפ"ט דין ל"א אמר לשלשה אחד כותב ושנים חותמים והמש"ל ז"ל פ"ט נתעצם בדין זה לפרש כוונת רבינו דאף לכתחילה קאמר והק' על מהרח"ש סימן ג' שתפס במושלם דדוקא בדיעבד הוא דמכשיר רבינו וכו' והניחו בצ"ע. ולעד"ן דאין כאן קושיא ע"פ מ"ש ומדוייק הרבה שזה היא כוונת מרן ז"ל שהרי בב"י סי' ק"ך כתב דרבינו אינו מכשיר חתם סופר ועד אלא בדיעבד ושכן יש לפרש דבריו שבפ"ב ע"ש תיבת שכן יש לפרש מורה כמו שכתבנו וע"פ זה יתורץ הכל למדקדק היטב שו"ר להתו' בגיטין דף ס"ז ד"ה מתני' ר' מני ר' יוסי היא שהק' כעין קושיא זו לר"מ ותירץ ד' תירוצין ושנים האחרונים דהרי אלו יכתבו ויתנו דקאמר ר"ל אם באו לקיים שליחותן יכתבו ויתנו בעצמן דאי אמרי לאחריני ועבדי אפילו דיעבד לא מהני א"נ דזמנין דתעשה אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק ע"כ שהוא קרוב למ"ש שלי"ת. וכן יש לדקדק מדנקט בסיפא סופר ולא שנים כדין דרישא משמע דבשעת הדחק קאמר ודו"ק:

והוא מגרש בו בכל עת שירצה. הקושי מבואר הרבה דאיך נתיר לו לגרש בכל עת שירצה הא הו"ל מוקדם ובפ"א דין כ"ד וכ"ה פסלו משום שמא יחפה על בת אחותו וכ"כ הרל"מ והרש"ך ז"ל והניחו בצ"ע. ולעד"ן דאין כאן קושיא לדעת רבינו שהוא ז"ל אינו פוסל מוקדם אלא כשנכתב או נחתם והוא מוקדם דרך משל שנכתב בגט כ"ב לחדש ונחתם וניתן בכ"ה וכיוצא שנמצא שחתימת העדים בגוף הגט היא על שקר אבל כשנכתב ונחתם ביומו אלא שהבעל או השליח איחרו נתינתו אין זה מוקדם והכי דייקי דברי רבינו שם שסיים עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו הרי שלא הקפיד אלא על החתימה שתהיה אמיתית אבל על הנתינה לא הקפיד גם דברי המפרש המיוחס לה"ה דייק הכי שכתב וז"ל ונראה דדוקא מוקדם שזמן הגט קודם החתימה כגון וכו' ע"כ הרי דאם הזמן הגט והחתימה שוין לא מקרי מוקדם וכשר גם טעמא דמוקדם דפסול שמא יחפה על בת אחותו לא שייך אלא בנכתב ונחתם שלא בזמנו כגון שהקדימו מפני שהרגיש שזינת' וכדי להצילה מקדים בזמן שקודם הזנות כדי שתתחשב פנויה אבל בכתבו וחתמו בזמנו אלא שאיחר נתינתו לא שייך זה דאטו מי ידע שתזנה אח"כ דנימא דמאחר נתינתו כדי לחפות עליה אין זו סברא כלל וגם אין לחוש שמא תטרוף בו מן הלקוחות הפירות שלקחו מבעלה מזמן הכתיבה עד זמן הנתינה שהרי אין בית דין מגבין לה עד שתביא ראיה אימת מטא גיטא לידה וכמ"ש רש"י בפרק המביא תניין (לר"י דפסק רבינו כוותיה לגבי ר"ל) דף י"ז ע"ש. אמנם מדברי הגמרא שם משמע דלא הותר לעשות כן לכתחילה לכתוב הגט ולעכבו אצלו שהרי אמרו שם הה"א דכתוב בו שבוע וכו' דכשר א"ל רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסא תתפייס מאי א"ל לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ופי' רש"י תפייס ולא יגרשנה ולא אפייס וגרשה ומכי מטא גיטא לידה הוא דאגרשה ע"כ מה הועילו חכמים בתקנתם בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה לא מקדים איניש פורענותא וכו' לא רגיל למעבד הכי וכו' ע"כ הרי נר' מבואר מהך סוגייא דאף בזה איכא למיחש לזנות ופירות ואיך רבינו התיר להדיא ואף לכתחילה כמשמעות הלשון. גם התו' שם ד"ה עד זמן נתינה וכו' ובפג"פ דף קס"ז הק' דאמאי כותבין לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו ליחוש שמא תזנה ויתן לה בצנעה כדי לחפות עליה וי"ל דמסתמא מיד אחר הכתיבה יתן לה דלא מקדים פורענותא לנפשיה ע"כ ולרבינו צ"ל חדא מתרתי או דאינו מפרש כפי' רש"י אלא דמשום בטול נגעו בה וה"ק כתביה ואותביה בכיסתיה וכו' מאי כלומר מי איכא למיחש שמא בתוך זמן זה יבטל הגט והרי נפסל ושוב יחזור ויגרשנה כיון שהוא בידו עדין או לא ומתרץ לא מקדים איניש וכו' כלומר אין לחוש שיבטלו כיון שכתבו וחתמו ונמצא בידו יע"ש הנה מקום למ"ש מתחילה דבמציאות זה אין שייך לא זנות ולא פירות לשיטת רבינו או נאמר דרבינו מודה ואזיל לפי' רש"י והתו' דאיכא למיחש לזנות גם בכי הא וכאן לא נחית להתיר לבעל שיעשה כן אלא כלפי העדים והסופר קאמר שהם אין להם חיוב לחשוב עם הבעל מתי יתננו אלא שיש להם לעשות ציוויו לכתוב ולחתום ויניחוהו לגרש מתי שירצה עפ"י דברי הש"ס דלא מקדים וכו' ולעולם שלא התיר לכתחילה לעשות כן ודוק ודברי רש"י מגומגמים ועמדתי עליהם בשיטתי בע"ה: