מעשה רקח על הלכות גירושין יג:כ

וכן האשה וכו'. זאת החלוקה נראית מיותרת גמורה שכבר הזכיר זה למעלה ובס"א כ"י קדמונים נמחק כל החלוקה ומתחיל ואפי' היה כותי וכו' ונמשך לדין דלעיל אך ה"ה ומרן ז"ל גרסי לה ומ"מ הלשון מצד עצמו קשה שכתב וכן האשה וכו' שהיל"ל בא עד א' והעיד וכו' ואולי י"ל עמ"ש מרן ז"ל דמדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהא עליו כדי שת"נ ולא עלה האל"ה אם נשאת תצא ולזה דקדק לכתוב וכן האשה וכו' להודיענו שיש לה ליזהר הרבה בעדות העד וכו' אך בעיקר חדוש זה של מרן ז"ל שדקדק דמדכתב רבינו ולא עלה משמע שעמד עליו עד שלא עלה דהיינו ששהא עד כדי שת"נ דאל"כ אפי' נשאת תצא ק"ק דבהלכות נחלות פ"ז כתב רבינו וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי יורשין נוחלין על פיהם ע"כ הרי ששם לא כתב ועלה דמניה דייק מרן ז"ל שעמד עליו עד שת"נ ומשמע שאפ"ה אם נשאת בזה העדות לא תצא שהרי לא אסר להשיא אשתו אלא לכתחילה דמשמע דבדיעבד לא תצא וחפשתי לתרץ קושיא זו ולא עלה בידי תירוץ נאות כי אם נאמר דכשם שאין עיקר מקום דין זה לא דקדק כ"כ בדבריו והכי מסתברא דהרי לא נחית התם אלא לאשמועינן חידושא גבי יורשים דאף דלגבי אשה חשבינן ליה כחי התם משום דהוי איסור כרת משא"כ גבי יורשים דהוי ממון כיון דחזקתו שמת כמת חשבינן ליה וכמ"ש שם:

וחכם שהורה וכו'. נתבאר בגמרא שאם הודה שטעה אף שכבר האשה נשאת על פיו אין מנדין אותו ורבינו לא חש לבארו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה: