מעשה רקח על הלכות גירושין יא:כח

עבר ונשא וכו' יוציא בגט וכו'. ולא דמי לכנס בתוך תשעים יום שכתב בדין כ"ד דסגי בהפרשה בעלמא דהתם שהוא זמן מועט אין לחוש משא"כ במעוברת ומניקה שזמנן ארוך כד"ח יש לחוש ובעי גט עכ"פ א"נ יש לומר דהבחנה שאין שם פקוח נפש סגי ליה בהפרשה אבל במעוברת ומניקה שיש שם סכנת הולד כנז"ל לא סגי בהפרשה ובעי גט ולמ"ש דכיון שנשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום נראה דלאחר כד"ח קאמר שחזר שאם קאמר שחזר תוך כד"ח היכי מצי לכתוב דאין בכך כלום הא צריך הוא ליתן גט עכ"פ כמו שהקדים ז"ל אלא ודאי לאחר כד"ח קאמר והנה הרב המגיה ז"ל כתב לפי דעת הר"א שכתב למעלה שבכונס תוך ג"ח אפילו ברח כופין אותו להוציא כ"ש שכופין אותו להוציא אבל רבינו סבר דבכל גוונא ערוקיה מסתייה עכ"ל פירוש לדבריו כנז"ל דבהבחנה אין כ"כ חומרא שאין שם פקוח נפש ואפילו הכי לא סגי ליה להר"א בברח אלא כופין אותו ליתן גט מכ"ש בנשא מעוברת ומניקה דאיכא סכנת הולד פשיטא שכופין אותו להוציא לדעתו ז"ל אלא שיש לומר אם איתא אמאי לא השיגו הר"א לרבינו גם בכאן ומדשתק לו י"ל דבזו הודה לדבריו ואמאי לא נימא דהר"א ז"ל כשיטת הר"י מאורלינ"ש קאי שהביאו התוס' ז"ל בפרק החולץ (יבמות דף ל"ו) ד"ה ולא קתני וכו' וז"ל והר"י מאורלי"נש הורה מטעם זה באחד שקדש מינקת חבירו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא אפילו לר"מ כיון דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא אע"ג דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דערוקיה מסתייה הוה צריך ליתן גט במעוברת ומניקת חבירו לא החמירו עכ"ל הרי דדעתו ז"ל דאף דבהבחנה הוה בעי גטא במעוברת ומניקה אין צריך גט מטעם דכלה בלא ברכה וכו' א"כ אמאי לא נימא דגם הר"א ז"ל קאי בשיטתיה דדוקא בהבחנה כופין לגרש אפילו בקדש כ"ש בנשא אבל במעוברת ומניקה לא החמירו ואתי שפיר שלא השיג על רבינו בדין זה כלל. וגם מצאתי להטור ז"ל דקאי בשיטה זו עיין עליו הן אמת דדעת רבינו אינה כן שהרי בדין הבחנה בין בארס בין בכנס לא חייב להוציא ובברח ערוקיה מסתייה ולפי"ז נתקשה אצלי ג"כ לשון המש"ל שאחר שהביא לשון הר"י מאורלינ"ש הנ"ל במי שקדש מינקת שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא ודוקא בנשא הוא דאמרינן דבעינן גט מיהו בקדש תוך ג' ס"ל דצריך ליתן גט זה דעת רבינו ז"ל ע"כ ולא ידענא מאי קאמר דנראה דר"ל שרבינו סבור כהר"י מאורלינ"ש ז"ל והלא הדבר ברור כשמש שהם חולקין דבג"ח דהבחנה כתבו להדיא שצריך ליתן גט ורבינו לא הזכיר כלל גט לעיל בדין המארס תוך תשעים יום והראב"ד הוא שהשיג עליו וסבירא ליה שצריך גט ואף אם נדחוק את עצמינו ונאמר דלאו אסיפא קאי דהיינו במה שסיים ומיהו בקדש וכו' אלא ארישא דוקא קאי בקדש מינקת וכו' אכתי כיון דרבינו פליג עליו בין בדין בין בטעם בדין דהבחנה לא בעי גט והר"י ז"ל בעי גט היכא דלא ברח ובטעם דהוא ז"ל ס"ל דמעוברת ומניקה חמיר מהבחנה דבזו הצריך גט ובזו לא הצריך גט והר"י ז"ל ס"ל בהפך דהבחנה חמירא ממעוברת כמבואר. מעתה אף אם נדחוק עצמנו לומר דקאי ארישא אכתי לא הוה ליה לומר שזה דעת רבינו כיון שדעות הם חלוקות ואף אם נאמר שהוא ט"ס וצריך לומר וזה שלא כדעת רבינו אכתי יקשה דמילתא דפשיטא היא ועוד דכיון שדין הרישא דהיינו במעוברת וכו' מודה לו רבינו לא יוצדק לומר שזה שלא כדעת רבינו: