מעשה רקח על הלכות גירושין יב:א

האשה שבאה וכו'. הנה ידוע דהרמ"ך ז"ל בפי' השיג על רבינו דהיה לו לפרש והוא שאומרת תוך כדי דבור וכו' והרב המגיד ז"ל הליץ בעד רבינו וקרובה דעתו לומר דאף לאחר כ"ד מהני ע"ע ומי יכניס ראשו בין הרים הגבוהים ז"ל אמנם מכיון שתורה היא וכו' נ"ל לדייק דקתני מתני' והוא לשונו של רבינו אשת איש הייתי וגרושה אני דאם הוא אחר כ"ד הו"ל למימר גרושה אני כלומר שחזרה ואמרה גרושה אני ומדהוסיפה הוא"ו של וגרושה משמע שדרך דבריה אומרת כן הכל דכך שיחת בני אדם תכ"ד היינו שלא הפסיקה בדבריה וכיון שדרכו של רבינו להעתיק הכי העתיק לשון המשנה ומפני שלא ראה בגמרא זאת שום גילוי של תכ"ד גם הוא לא חש לבאר וגם דבדעלמא קי"ל תכ"ד כדי' דמי חוץ ממקדש ומגרש וכו' ולא מצינו חילוק בזה בין איש לאשה וא"כ הכא נמי היה לנו לומר דחזרתה אפילו תוך כדי דבור לא מהני מלבד מה שכתב הפרי' והרב"ח הביאו הרב"ש סי' מ"ז ס"ק ז' דלא נאמר כלל זה אלא בשעשה מעשה ומקדש אבל אם אין כאן אלא דברים תכ"ד כדי' דמי ע"ע מלבד זה הכא שאני שאומרת א"א הייתי משמע לשעבר ועכשיו איני א"א נמצא שאין כאן שום חזרה לשנצטרך לתכ"ד ודע דמהריב"ל ז"ל ח"ג סי' מ"ט כתב על דברי ה"ה ז"ל שצ"ע להבין דבריו כי יש בדבריו כמה קושיות ולא זכינו לידע מה הם הקושיות וכבר הרל"מ ז"ל עמד בדברי הרמ"ך ז"ל שמתוך חריפותו ז"ל יובנו דברי ה"ה ז"ל עיין עליו. שו"ר להרב"י בש"ע סי' קנ"ב שפסק כדעת ה"ה ז"ל בסתם ודעת הרמ"ך ז"ל בשם יש אומרים ולפי הכלל וכו' דעתו לפסוק כסתם ולכן הנני מבטל דעתי מפני כבודו ז"ל א"נ יש לומר דרבינו היה גורס מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי ולגרושין יהביה נהלי מהימנה מגו דאי בעיא אמרה לא יהביה נהלי והכונה מגו דאי בעייא אמרה שליח גופיה נתנו לי בתורת גירושין דאז היא מהימנה ודאי וכן גירסת הרי"ף ז"ל וכמ"ש הר"ן ז"ל וכיון שכן הדרינן לכללין דדוקא שליח מהימן כי קאמר לגירושין אתייהב נהלי אבל האשה עם בעלה גופיה הה"נ שאינו נאמן וק"ל:

הוחזקה א"א וכו'. כתב ה' המגיד ז"ל זה הוא סוף המשנה שנ"ל ואם יש עדים וכו' ובגמרא שני לשונות ע"כ. לכאורה דבריו תמוהים הם הרבה שהרי דין זה שהביא רבינו הוא מ"ש ברישא דמתניתין ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ובהא ליכא מאן דפליג והשני הלשונות של הגמרא נאמרו על הסיפא דקתני ואם משנשאת באו עדים הרי זה לא תצא דהיינו בלא הוחזקה מתחלה אלא דמפיה אנו חיין ובזה הוא שנחלקו אי קאי גם ארישא דהיינו הפה שאסר וכו' או קאי על הסיפא דוקא דהיינו השבויה דהקילו בה ואין זה דינו של רבינו כלל. ותמיה לי מילתא איך עירב ה"ה ז"ל הדברים שאין ענינם שוה ואף אם נדחוק עצמינו כמ"ש שתי הלשונות וכו' מילתא באפי נפשה היא וכו' אכתי איך סיים דבהלכות לא נזכר זה וגם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמעו' אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא ע"כ תלי תניא בדלא תניא שהרי רבינו לא הזכיר דין אם נשאת ואח"כ באו עדים כלל ובשלמא אם היה מזכירו רבינו דאם משנשאת באו עדים דאינה נאמנת הוה אתי שפיר דמכ"ש בהוחזקה א"א אבל השתא דלא אשמועינן דין משנשאת וכו' איך נלמוד אותו מדין הוחזקה א"א שכתבו ז"ל. והטור סימן קנ"ב העתיק כדין המשנה דאם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת ואם נשאת תצא ואפילו אם נשאת קודם שבאו העדים וכו' אבל פסולה לכהונה ואם מת חולצת וכו' וכתב שם הרב"י כדברי ה"ה ז"ל וזה יתכן בשופי על דעת הטור שהזכיר שתי החלוקות אבל לרבינו שלא הזכיר אלא הראשונה איך שייך לומר כן כמבואר. הן אמת דאנן בדידן תקשי לן אמאי לא הזכיר רבינו דין זה דאם אחר שהתירוה לינשא באו העדים מה דינה אכן ראינו לרבינו פרק י"א דא"ב דין כ"ב פסק דמי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה ב"ד לינשא ואח"ך באו העדים שנשבית הרי זה תינשא לכתחילה ולא תצא מהתירה ע"כ הרי להדיא פסק כמ"ד בגמרא דאסיפא דוקא קאי וכיון שכן בהכרח דגם כאן לא דמי לשבויה אף אם נשאת ואח"ך באו עדים תצא ורבינו השמיטו ואף אם נדחוק עצמינו ליישב דברי ה"ה ז"ל דמ"ש רבינו הוחזקה א"א הכוונה בין קודם שתינשא ובין אחר שנשאת וכלל השני חלוקו' של המשנה בדבור זה אכתי לא הוה ליה לכתוב ובאה ואמרה וכו' דמשמע דדוקא שהאמירה היתה אחר החזקה אלא הוה ליה לומר הוחזקה א"א אינה נאמנת סתם ואז הוה משמע בין קודם בין אח"ך וקרוב אלי שגירסת ה"ה ז"ל בדברי רבינו כגירסת הטור ז"ל ובהכי ניחא הכל ודו"ק: