מעשה רקח על הלכות גירושין יא:טו

חרש וכו'. כמ"ש הוא בפ"ב דין י"ז ועמ"ש בס"ד ועיקר דינו של רבינו כתב ה"ה ז"ל שהוציאו מהירוש' פ' חרש ועם כי ידוע בעלמא דלשון הירוש' משונה מ"מ לפי הגירסא שהביא ה"ה אף לפי הגהתו ז"ל אינו מתיישב כלל חדא דבגירסת החלוקה שניה אשתו של פקח שגירשה והלכה ונשאת לחרש או לפקח וכו' כלומר שזו היא החלוקה השניה שהזכיר רבינו אבל אשתו של פקח וכו' ודרבינו גריס בה איני קורא ונ"ט ה"ה ומ"מ לא תיקנו לו נשואין להורעת כח הפקח וכו' משמע דדוקא חרש קאמר אלא ודאי ט"ס היא ואגב דנקטיה ברישא נקטי נמי בסיפא אך מה שסיים ה"ה ומלבד הנוסחא הזאת מוכרחת ממ"ש גירש מותרת לראשון ע"כ דברים אלו לכאורה אין להם מובן דההיא דגירש מותרת לראשון היא באשת חרש שנישאת לפקח וה"ה ז"ל בא להכריח לדעת רבינו באשת הפקח שנשאה חרש אחר שנתגרשה שלא נאסרה עליו וכלפי לייא הוא. הן אמת דבפשט הירוש' היה נראה דכי אמר עלה הדא היא דתני ר' חייא וכו' הכוונה דמאי דקאמר גירשה מותרת לינשא לראשון היינו משום דלא גירשה מעולם דלהכי תפסי בה קדושי הפקח הא אם גירש החרש ושוב נתקדש' לפקח ונתגרשה ממנו אסור' לחזור לחרש והיינו דמייתי עלה ההיא דתני ר' חייא וכו' וכ"נ שהבין הראב"ד ז"ל מ"מ סוף כל סוף באשתו של חרש שנתקדשה לפקח איירי ומה ראיה מייתי מינה ה"ה לדעת רבינו ועמ"ש פ"ד דהל' אישות דין ט':