מעשה רקח על הלכות גירושין י:ה

וכן הדין וכו'. כתב ה"ה ז"ל ירוש' פ' חרש וכו' ע"כ. אכן קשה דרבינו פי"א דין ט"ו כתב דחרש שגירש והלכה ונתקדשה לחרש וא"צ לומר לפקח שהיא אסורה לשניהם אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונישאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח ונ"ט ה"ה שם דחז"ל שתקנו נשואין לחרש לא יפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש יהא מותר ומ"מ לא תקנו לה נשואין להורעת כחו של פקח אחר וכו' ע"כ וכיון שכן קשה דלמה אסר כאן אשת הפקח הנשאת לחרש דכיון דנשואי חרש אינן אלא מדרבנן למה יורע כחו של הפקח מחמת החרש ולזה י"ל דשאני הכא דקנסוה רבנן לאשה משום דעבדה איסורא דידוע דטעמא מאי סמכו חז"ל על עד אחד להתירה לשוק משום דדייקא ומנסבה והאי הואיל ולא דייקא שהרי בא בעלה קנסוה רבנן לדידה שתהא אסורה לזה ולזה ופשוט. אך מאי דקשה טובא הוא מאשת החרש שהשוה אותה רבינו לאשת הפקח לענין שנאסרה על שניהם ואילו בפ"ד דאישות דין ט' פסק דחרש שנשא פקחת או חרשת שנשאת לפקח אין הקדושין מה"ת אלא מד"ס לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת ה"ז מקודשת לשני קדושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ הרי שהמציאות נראין שוין ממש ושם התירה וכאן אסרה ואין לומר דהתם בקדושין גרידא איירי ולכך היא מותרת לראשון כיון שלא נטמאה וכאן איירי בנשאת ולכך אסורה לשניהם דא"כ תמה על עצמך שהרי כאן פסק רבינו הרי שנתקדשה ואח"כ בא בעלה וכו' מותרת לבעלה וכו' וא"כ מאי אירייא שכתב שם דין זה בחרש ונ"ט משום דקדושיו מד"ס הא אפי' בפקח שקדושיו מה"ת הדין כן דבקדושין גרידא אין לחוש אמנם עדין י"ל דאין כאן קושיא ולעולם דהתם בקדושין גרידא קאמר ולא דמי לנתקדשה דקאמר הכא דהכא באשת פקח קאמר ומשום דאין קדושין תופסין בעריות קאמר דאפילו גט א"צ משא"כ באשת חרש שקבלה קדושין מהפקח הוו קדושי תורה וצריכה גט מה"ת וכיון דהיא לא עבדה איסורא שהרי לא נשאת אלא נתקדשה כשמגרש הפקח שריא לבעלה הראשון החרש וה"ז דומה למי שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה ושוב גירשה קודם שתנשא לו או שהוברר הדבר שלא גירשה בעלה דפשיטא ודאי שהיא מותרת לראשון דאף דרבינו פסק פי"א דין י"ב דמי שגירש אשתו ונתקדשה לאחר הרי הוא בבל תשוב מ"הת התם משום דגירשה גירושין גמורין אבל כאן לא נתגרשה כלל וחילוק זה נראה מבואר בדברי רבינו שהרי כתב כאן שכל מי שנשאת בגט בטל צריכה גט מבעל שני מדבריהם וכו' ושוב כתב שאם נתקדשה ואח"כ בא בעלה וכו' א"צ ממנו גט וכו' ומן האמור נתבאר לנו שמ"ש ה"ה פ"ד דהל' אישות דאין לנו להוסיף בגזרות של דבריהם וכו' ה"ד בנתקדשה לבד דהא ע"ד רבינו קאי אבל בנשאת אז ישתנה הדין בהכרח מפני הרואים וכו' וגם הירושלמי שהביא ה"ה בפרקין שלא נסתפקו אלא באשת הפקח ואסיקו דאף היא בקנסא אבל באשת החרש פשיטא להו דאסורה לזה ולזה לא אמרו כן אלא בשנשאת כמ"ש להדיא בירוש' אבל בנתקדשה לחוד הה"נ דיודה הירושלמי דאין כאן שום גזירה אמנם הראב"ד ז"ל רוח אחרת אתו בהבנת דברי רבינו והירושלמי כמבואר וחילוק זה בין נשאת לנתקדשה מבואר הוא במתניתין דהאשה רבה ע"ש ואין להאריך ועיין להרש"ך ח"א סי' ל' והמש"ל שהניחו זה בצ"ע ולע"ד פשוט כמ"ש ועיין לרש"י ז"ל פרק המגרש (גיטין דף פ"ט:)