מעשה רקח על הלכות גירושין י:כא

לא ישא אדם וכו'. ולא תהיה יושבת תחתיו וכו'. מסידור דברי רבינו נראה דלא זו אף זו קאמר דל"מ כשנשאה ודעתו לגרשה דתחילת הנשואין ע"ד זה אלא אפי' שנשאה כדרך כל הארץ ושוב נמלך לגרשה קאמר דאסור ובגמרא ילפינן לה מקרא דלא תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומדכתי' והוא יושב משמע דישיבה בעלמא קאמר וא"כ אף שאינו בא עליה כיון שהיא תחתיו ומשמשתו להכין לו כל צרכו קרינן ביה יושב:

ולא יגרש אדם אשתו ראשונה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. קשה דזה הלשון הם דברי ב"ש במשנה בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו רע"א אפי' מצא אחרת נאה הימנה וכו' ובפי' המשנה פסק רבינו כב"ה וכיון שכן למה הביא בחיבורו הלשון של ב"ש ולב"ש בעינן עדים ברורים שזינתה כדאיתא התם בגמ' ואם איתא כל כי האי הו"ל לפרושי ונראה דמשום הא גופה לא חש רבינו לשנטעה דהא ב"ש ילפי דבר דבר מממון בג"ש וכיון שלא הזכיר זה מוכרח שלא פסק כב"ש ולכך נקט קרא כפשוטו דגם ב"ה מודו ביה וכבר ביאר רבינו פי"ד דה' אישות ודברים שימצא האדם באשתו שעל ידן יש לו לגרשה ואמטו להכי קיצר כאן ועוד שהוסיף ז"ל שאין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה וכו' שזה מורה שאין לו עדים ברורים אלא אומדנות בעלמא ולכך הזהיר דאין ראוי למהר וכו' עד שיחקור ויבדוק עד הגיעו לאמיתותן של דברים אך דחיקא לי מילתא טובא דמתוך דברי רבינו ומתוך דברי ה"ה ז"ל שהזכיר ההיא שאמרו בגמרא כי שנא שלח וכו' ותירצו הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני וכו' דמתניתין מתוקמא בזיווג שני ונראה ברור שכוונתו שפסק כב"ה וכו' וכ"נ מדברי הרב"י סי' קי"ט ע"ע ודחיקא מילתא לאוקומי קרא בזיווג שני ולמה לא הזכירה תורה דין זיווג ראשון ואם באנו לשער סדרן של כתובים דן ידין דבזיווג ראשון משתעי קרא ודאי וממ"ש רבינו אבל שניה אם שנאה ישלחנה דזה מורה שהיא המשנה דאפליגו בה ב"ש וב"ה ור"ע מוכרח דמתניתין לדעתו ז"ל מתפרשת בזיווג שני אכן נראה שיש ליישב קצת לדעת רבינו דס"ל דקרא דכי מצא בה ערות דבר איירי בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני דמדכתי' והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר והכוונה או ערוה או דבר כדעת ב"ה וכמ"ש בגמ' וכיון שכן ה"ק קרא כי מצא בה ערות היינו בזיווג ראשון דבר בזיווג שני וכ"ש ערוה ומשום דלב"ש בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני בעינן ערות דבר בעדים ברורים להכי נקטו הך קרא במתניתין אכן אנן בדידן לב"ה פלגינן ליה לקרא כנז"ל. והנה רבינו העתיק אבל שניה אם שנאה ישלחנה ואם פסק כב"ה שאפי' הקדיחה תבשילו לא הו"ל למנקט הך לישנא ובב"י שם כתב דשנאה משמע ע"י שום דבר שעשתה וכו' ע"כ וכ"כ הרל"מ ז"ל והפר"ח שם חלק על הרב"י ז"ל מפני שרצה לפרש דעת רבינו שפסק כר"ע דבשניה אפי' מצא אחרת נאה הימנה ע"ע ונסתייע מההיא דעכסה בת כלב שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכו' ע"כ ולעד"ן התם שאני שהיתה יפה ביותר מטבע העולם ודברי ר"ע הם אפילו מצא אחרת נאה הימנה כל שהוא דאף שאינו שונאה מפני זה מ"מ אהבת האחרת גרם לו לחשוק בה ומכח זה נמנע ממנו מציאות החן של זאת ולא מפני זה נחליט המאמר שהוא שונאה וע"ע להרב"ח ז"ל. ולעד"ן יותר טוב לזווג דברי רבינו בפי' המשנה שפסק להדיא כב"ה וגם דברי הטור ז"ל מוכחי אנפשייהו להדיא כדברי הרב"י ז"ל ע"ע שוב ראיתי להר"י כולי בס' מש"ל ז"ל שכתב דממ"ש רבינו פ"ג דאישות דין י"ט דלא יקדש אדם אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה ע"כ דמזה נראה שפסק כר"ע וכדברי הפר"ח ע"כ לעד"ן דהתם משום עצה טובה קאמר וכלפי קרא דואהבת לרעך כמוך כלומר דלא ישנאנה מכח איזה כיעור או ד"א שימצא בה ודו"ק: