מעשה רקח על הלכות גירושין י:יא

כתב הסופר וכו'. לישנא דמתניתין פרק הזורק (גיטין דף פ"א) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן וכו' ובפי' המשנה כתב וז"ל ר"ל בזה המאמר בשטעה הסופר ונתן לפי מחשבתו שהוא שובר לאשה שתתנהו לבעלה וכמו כן נתן שובר לאיש לפי מחשבתו שהוא גט שיתנהו לאשתו ונתנו זה לזה וכו' ע"כ וכתב הרע"ב ז"ל דרבינו גריס ונתן גט לאיש ופי' ונתן שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה אבל הוא לא עשה אלא בהיפך ודחוק הוא ע"כ ולכאורה לא זכיתי להבין דבריו שאם נתכוון למ"ש בפי' המשנה הרי דבריו כפי הפשט של גירסתינו שהרי סיים ונתנו זה לזה דמשמע שעי"כ נמצא הגט ביד האיש והשובר ביד האשה מחמת טעות הסופר ואיך כתב ז"ל דרבינו לא גריס כגירסתינו ואם נתכוון לדברי רבינו של הי"ד קשה דבי"ד לא ביאר שנתנו זה לזה ועוד דאיך נאמר דבפי' המשנה היה גורס כן ובחיבורו היה לו גירסא אחרת זה דוחק עצום הן אמת דבחיבורו כתב שני חלוקות אחת שבא הטעות מיד הסופר ושנית שבא הטעות מחמת עצמן וה"ה ז"ל לא נרגש מזה כלל אלא הביא המשנה והגמרא כצורתן ונלע"ד דדעת רבינו כך היא דודאי מציאות זה לא נודע בבירור איך היה ואין אנו חיים אלא מפי הבעל שטוען כך וכמ"ש בירוש' מה אנן קיימין אי בשטעה אוף ר"א מודה אם בשלא טעה אוף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ע"כ וכיון שהדבר סתם שלא ידענו בבירור אם הטעות אמת אם לאו אלא שאנו תולין או שהבעל טוען שכך היה הטעות דהיינו בסתם שאמרו בירוש' מעתה כל אפיא שוין כמבואר ואין לגמגם בפי' זה ממ"ש רבינו ונתגלה הדבר שעדין לא נתגרשה דמשמע שכך הוא האמת באמת דזה אין נראה בשום פנים חדא דכיון שנתאמת הדבר מלתא דפשיטא ופשיטא דאינה מגורשת ועוד דמה נענה למה שסיים רבינו שאם נשאת ואח"כ הוציא הבעל את הגט ואמר שעדין לא נתגרשה וכו' אין שומעין לו לאוסרה על בעלה הרי כיון שנתברר לנו שכן הוא האמת פשיטא שנשואי טעות הוו ותצא ותאסר אלא ודאי נלע"ד כנז"ל שהדבר סתום ואין לנו שום גילוי כי אם מפיו של הבעל ולכך קודם שנשאת שעדין לא נאסר' על בעלה מהימני' ליה דאין בדבר שום נזק אם יתן גט אחר אך אחר שנשאת אמרי' דלאו כל כמיניה לאוסרה לזולתו וכו' אלא תלינן שנפל הגט מידה וכו' ומזה אנו למדין שמ"ש רבינו ה"ז אינה מגורשת אינו אלא כלפי דברי הבעל שאומר שלא נתגרשה כלל וע"ד מ"ש התוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה דאא"ל וכו' אמנם אנן בדידן הדבר הוא מוטל בספק כמבואר אלא דבמ"ש רבינו ויתן לה הגט בפנינו וכו' משמע שאותו גט עצמו קאמר וא"כ קשה דהו"ל גט מאוחר ופסלו רבינו בפ"א דין כ"ה ואין כאן קושיא שכבר ביאר שם ה"ה שכשנכתב ונחתם בו ביום אין בו דין מוקדם ולא מאוחר ע"ע:

ואם נשאת וכו'. הן דברי רב אדא בר אהבה בתלמודא דידן אך בירוש' אפליגו דר' זעירא אמר עד שלא נתארסה ונתארסה זהו לאלתר ר' יצחק בר חקולא אמר עד שלא נשאת ונשאת וקאמרי התם דמתני' מסייעא לר' זעירא לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכות השני ע"כ. והדבר מבואר דכל עוד שאנו יכולין להשוות הירוש' עם תלמודא דידן שפיר טפי ולכך נראה דכיון דהירושלמי ס"ל בפשיטות דמתניתין מסייעא למ"ד עד שלא נתארסה וכו' דמשמע דה"ק כיון דמתניתין קתני לא כל הימנו לאבד זכותו מעתה אפי' בקדושין גרידא קאמר דהא כבר זכה בה באמת וכיון שכן גם לפי גמרא דידן אין להכחיש הבנה זאת בפשט המשנה אם אפשר ואף אנו נאמר דגם במחלוקת התנאים והאמוראים אין להרחיק הסברות מן הקצה אל הקצה אלא יש לנו לקרב הדעות כל מאי דאפשר וכיון שכן אם נאמר דנישואין דקאמר רב אדא בר אהבה דוקא קאמר אבל קדושין לא נמצא פליג עם שמואל מן הקצה אל הקצה כמבואר משא"כ אם נאמר דקדושין נמי מודה רב אדא בר אהבה נמצאו הדעות קרובים יותר ודעת הרשב"א ג"כ בחידושיו כן היא ע"ע וכיון שכן היה אפשר דרבינו העתיק דברי רב אדא בר אהבה כדרכו הטוב וסמך על המעיין בכוונת הענין אך דברי הרב"י נתקשו אצלי דבסי' תצ"א כתב כדברי רבינו ופסקו בש"ע והוא ז"ל דרכו לבאר: