מעשה רקח על הלכות גירושין י:א

כל מקום שאמרנו וכו' חוץ מן המגרש וכו'. הקושי מבואר בדברי רבינו במ"ש דבהרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שפסולה לכהונה מדבריהם דמהסוגיא דמגרש משמע להדיא שהיא מ"הת וה"ה ז"ל כתב דרבינו מפרשה דבדרך אסמכתא קאמר וזה דוחק וצ"ע ע"כ. ולכאורה הייתי ר"ל דמדבריהם שכתב רבינו כאן ר"ל מה"ת אלא שמפני שחז"ל פירשו כוונת הפסוק קרי ליה מדבריהם ע"ד שכתב פ"א דהלכות אישות דקדושי כסף הם מד"ס והן מה"ת להדיא וכמ"ש מרן כ"מ שם ע"ש וה"נ מדהביא רבינו הפסוק שנאמר ואשה גרושה מאישה אמרו חכמים וכו' מדהביא הפסוק להדיא הורה לנו דמדאורייתא קאמר ולפי שהביא הפי' שפירשו בו חז"ל דהא אינו מפורש להדיא לכך קראו מדבריהם כלומר שהם פירשו לנו דבר זה ולעולם דמדאורייתא קאמר ולבי מהסס בזה מפני שלא ראיתי להמפרשים שכתבו כן דדבר פשוט הוא. ולקושיית הרל"מ שהקשה לפי שיטתו של ה"ה מההיא דהאשה רבה דף צ"ד דאר"י א"ר הו"ל לר"א למדרש מרגניתא ודרש חספא קשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר"א הא ר"א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכתא עכ"ל ולא זכיתי להבין קושיא זו דההיא דדרש ר"א במשנה היא באשה שהלך בעלה למד"ה וא"ל מת בעליך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו אעפ"י שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זה דרש ר"א אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ע"כ וכיון שהיא א"א גמורה שהרי בא בעלה פשיטא ודאי שקדושי שני לא היו קדושין ומכ"ש הגט דהו"ל חספא בעלמא ופסקה רבינו לקמן דין ו' שאין קדושין תופסין בעריות וכו' א"כ אין סברא לפוסלה לכהונה מפני זה ולא הביא ר"א הדרשה אלא לומר דאפי' מדרבנן אין שום פיסול וסוף כל סוף אין זה כ"א דרך אסמכתא בעלמא ודרך דרשה ואיך כתב הרל"מ דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ודו"ק: