מעשה רקח על הלכות כלאים ט:ז

כל העושה מלאכה וכו'. הנה בפ"ח דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינן אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טהורה עם טמאה וטמאה עם טהורה אסורים מלמשוך ולחרוש ולהנהיג ע"כ וביאר שם רבינו דחלוקות ראשונות עד טהורה עם טהורה קיימי אאיסור ההרכבה שהזכיר קודם וחלוקת הטמאה עם טהורה וכו' קאי אחרישה והנהגה דניתוסף בהם איסור זה וזה ענין מה שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ושאר מינין אינן אסורים אלא מדרבנן ע"כ והוא פסקו של רבינו ג"כ כאן שעל הטמאה עם הטהורה דוקא הוא שחייב מלקות ושאר מינין אינן אלא מדברי סופרים כמ"ש אבל מדברי סופרים וכו' משא"כ בהרבעה שאסר סתם בריש פרקין דמדכתיב בהמתך סתמא הרי כולן בכלל. ומזה אני תמיה על הש"ך ז"ל בריש סי' רצ"ז דאמה שכתוב בשו"ע המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעופות וכו' ה"ז לוקה כתב ז"ל דמשמע אפילו עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י"א והיינו כדעת הרא"ש והטור ודלא כהרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן ע"כ והרי רבינו ז"ל דעת שפתיו ברור מללו דבהנהגה דוקא הוא שמחלק בין טהורה עם טמאה לטהורה עם טהורה אבל בהרבעה דביה קעסיק ואתי בשו"ע אין לחלק בשום מין אף לדעת רבינו וכעת צ"ע אם לא שנדחוק דמ"ש דאינו לוקה בזה לא קאי אלא אהנהגה ודו"ק: