מעשה רקח על הלכות ברכות ו:ה

כל הצריך וכו'. מרן ז"ל הביא מהתוספתא שכתב רבינו פ"א דמקוואות כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ומבואר עוד במקומות אחרים עיי"ש ומ"ש בשם סמ"ג ולא נגוב וכו' כדתניא בפ"ב דידים וכו' ע"כ היא תוספתא בפ"ב דידים בריש התוספתא ויש בה חסרון הניכר עיין להר"ש ספ"ב דידים.

או במים שאובים וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו מדין בעלי קריין שטובלים אע"פ שהם שאובים עד כאן ומרן ז"ל תירץ דאין משם הכרח לומר דה"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאים אין טובלים בהם ע"כ פירוש דשם איירי לענין קריאת דברי תורה שאיסורו מדרבנן ותירוץ מרן ר"ל כיון דשאר טמאים מדרבנן כגון אותם ח"י דברים שגזרו בו ביום כדאיתא בשבת דף י"ג וכיוצא אין טובלים במים שאובים ע"כ דהיינו טעמא דהקילו בבעל קרי משום ביטול תורה כי היכי דהקילו בתשעה קבין כדאיתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ב.) והרב לח"מ פירש כוונת הראב"ד ז"ל עם הברייתא דפרק מי שמתו דפליגי רבי יהודה ורבנן ור"י אומר ארבעים סאה מכל מקום ואיכא מאן דאמר דמכל מקום ר"ל מים שאובים ופסק כן הראב"ד והקשה עליו מרבנן דפליגי על ר"י ותירץ דס"ל מדשקלי וטרו אליביה שמע מינה דהלכה כר"י עיי"ש ע"כ. וקשה לי דהתם פליגי בללמד לאחרים אבל ללמוד לעצמו משמע דלכו"ע שרי ותדע דעל כרחך לומר כן כי היכי דלא ליפלגו אמתני' דריש פ"ח דמקוואות דמצו לאוקומא בלומד לעצמו ואם כן מאי דוחקיה דהראב"ד ז"ל לפי דרכו של הרב לח"מ להקשות על רבינו מלומד לאחרים ליפרוך ליה מלומד לעצמו שהוא מוסכם אליבא דכו"ע דבמים שאובים שפיר דמי ומה גם דלפ"ז לא פריך מידי דתשובתה בצדה אנא דאמרי כרבנן דרבים נינהו לגבי דר"י ולמה ייחס זה להראב"ד ז"ל. ואפשר שכתב כן להקשות ביתר שאת מצד אחר דאפי' ללמוד לאחרים שהוא יותר חמור מלומד לעצמו אפילו הכי לענין הלכתא קי"ל דבמים שאובים שפיר דמי וא"כ ק"ו לנטילת ידים ודו"ק. ומ"מ במ"ש לדעת מרן הכל מתורץ. ובספר קול בן לוי חילק בין נטילת ידים דעיקרה משום טומאה לבעל קרי עיין שם.