מעשה רקח על הלכות ברכות ו:יח

לט אדם וכו'. גם זה שם דף ק"ז. ועיין בדברי רבינו פ"ח דאבות הטומאות. ואיכא למידק מי שעושה כה"ג אי בעי מים אחרונים או לא ואם נאמר דלא בעי כיון שאינו נוגע באוכלין ולא הוצרך להזכירו משום דהוי מלתא דפשיטא א"כ תקשה מההיא דתנן פ"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ופטורים מרחיצת ידים ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה משום סכנה וכו' ופסקה רבינו לעיל הל' ג' ובספ"ו מהלכות מלכים. והשתא מדחייבים במים אחרונים על כרחך היינו טעמא מפני שהיו נוגעים באוכלין ואם איתא אמאי לא תיקנו תקנתא דלט במפה ולא יהיו צריכים לנטילת מים אחרונים. ואפשר דאין הכי נמי ומשום דמלתא דפשיטא הוא לא הזכירוהו ועיקר הדין הוא דקתני על האוכלים כדרך כל הארץ. ויותר נראה עם מ"ש הסמ"ג עשין כ"ו דאסר לאכול פת במפה שמא יגע באוכל עיי"ש דון מינה בזמן מלחמה לדעת רבינו דכיון שהם טרודים יש לחוש שמא יגעו באוכלים ולאו אדעתייהו ולכך לא תיקנו כן וחייבים עכ"פ במים אחרונים. ואי קשיא הא קשיא מההוא עובדא דרבי עקיבא פרק עושין פסין (עירובין דף כ"א) דאמר מה אעשה שחייבים עליהם מיתה מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. וקשה טובא דלמא לא היה כורך ידיו במפה ואוכל שבזה לא היה עובר על דברי חז"ל ולא היה מסכן עצמו ולא שייך בזה לומר דמחמיר על עצמו היה דכל כך הוא כמו זה והיה מרויח שלא ימות בצמא וגם כי רוב הפוסקים חלקו על רבינו בדין זה מ"מ בשעת הדחק יודו דשפיר דמי והרי הרב ב"י או"ח סי' קס"ג כתב דאם אינו מוצא מים ברחוק ד' מילין כורך ידיו במפה ואוכל ואין לך שעת הדחק גדולה מזו דר"ע. ונראה דכיון דבגמרא פרק כל הבשר אמרינן דבאוכלי חוליהן בטהרה אין מועיל תיקון זה לפי שאינם נזהרים כל כך ופסקו רבינו פ"ח משאר אבות הטומאה ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב דחסידים הראשונים היו עושים כן וכו' א"כ סתמא דמלתא דר' עקיבא זלה"ה היה מתנהג בחסידות זה ואם כן לדידיה הוה ס"ל דאינו מועיל תיקון זה דלא חילקו נראה לענ"ד בדוחק שוב ראיתי למרן ז"ל ד"ה אפי' אין לו מים וכו' שנתעורר מזה וכתב דהך דלט וכו' היינו בדאי אפשר לו עיי"ש ועדיין הוא מגומגם.

המאכיל לאחרים וכו'. שם. ורבינו השמיט ההיא דשיבתא משום דלא שכיח כמ"ש התוספות שם עיין עליהם.