מעשה רקח על הלכות ברכות ו:יז

נוטל אדם ידיו שחרית וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק הין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפי' שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב ע"כ ורבינו פסק כאיכא דאמרי בתרא מדלא חילק בין שעת הדחק ללא ודלא לאפושי במחלוקת וכמ"ש מרן ז"ל. והנה התוס' ז"ל הקשו אדרב מההיא דפסחים הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה ובפרק אלו דברים נמי אמרינן מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים לידים משום דתכף לנטילת ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר"ת דהני מילי כשמתנה בשחרית ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי וכו' היינו אם אין מים בסמוך לו אי נמי יש לו וצריך לדברים אחרים ע"כ וכ"כ בפסקי תוס' ובפרק ערבי פסחים תירצו תירוץ שני עיי"ש ותירוץ זה אינו עולה לדעת רבינו שהרי לא חילק וצ"ל דיתרץ כתירוץ ר"ת והשתא יש להבין תירוץ זה דאיך אפשר דבשחרית מועיל לכל היום כולו ולפי שעה לא יועיל זה הוא דבר תימה לכאורה דהדברים ק"ו. ואם היינו יכולים לומר דתירוץ שני של התוספות הוא נגרר אחר התירוץ הראשון ור"ל דלאו דוקא שחרית אלא משום שאין לו מים בסמוך וכו' הוה ניחא לר"ת מיהא אמנם מדברי פסקי התוס' שם מוכח שהוא תירוץ אחר עיי"ש. תו קשה לי להרב ב"י או"ח סי' קס"ד שהביא דברי הרבינו יונה ז"ל שתירץ קושיית התוספות דהתם שלא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד שלא יסיח דעתו בנתיים אבל בזה שאינו מחוייב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותם מהבקר והתנה עליהם לא אמרו תכף לנטילה סעודה ע"כ ואפשר שזו הייתה כוונת ר"ת וכו' וכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה שאם לא כן מה טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום לומר דבשחרית מהני ובשאר היום לא מהני עכ"ד והדבר קשה חדא דר"ת דוקא שחרית קאמר שהיא נטילת חובה אבל בנטילה שאין בה שום חיוב מנ"ל שיסבור ר"ת כן ותו דאעיקרא דדינא פירכא כדאמרן ובאמת שלא מצאתי דבר המתיישב לדעתי בזה עיין להר"י והרש"ל והרב ב"ח והמג"א והלחם חמודות. והרב ב"י שם הביא סברת ר"ת שפסק בזה לחומרא ותירץ כר"י עיי"ש וסיים ולעניין הלכה כיון ע"כ. וקשה דכיון דהרמב"ם והרא"ש פסקו להדיא לקולא וגם הרי"ף דבריו סתומים איך כתב דלענין הלכה כיון ר"ת ותו דבשו"ע פסק דלא כוותיה ומאי דנראה לענ"ד דהרב ב"י מסברא דנפשיה קאמר הכי דלענין הלכה נראה לו שכיון ר"ת וניחא ליה להרב ב"י אמנם כיון שהוא ז"ל צריך שיפסוק הדין ודרכו לפסוק כהרמב"ם והרא"ש והרי"ף שעליהם בנה ביתו כמבואר בהקדמתו ע"כ צריך הוא לפסוק כמותם. ושוב ראיתי להרב כנה"ג שהגיה וכתב דיש חסרון בדבריו עיי"ש.

והוא שלא יסיח וכו'. משמע דהיסח הדעת גרידא פוסל. אבל רש"י ז"ל כתב ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם והך טומאה פירש הרב ב"ח דר"ל כגון מי שנטל מים ראשונים שהם טמאים וקודם שנטל השניים נפלו מאותם מים על ידי איש אחר וטימאם ונראה דנפקא מינה בין פירוש רש"י לפירוש רבינו לדין הכלבו שהביא הרב ב"י שם שאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים שפיר דמי דלדעת רש"י ניחא אמנם לענין היסח הדעת לא מהני ולא מידי ותדע דהרב ב"י ז"ל לא פסק דין זה בשו"ע והיינו טעמא משום דפסק כרבינו דבעי שלא יסיח דעתו מהם וכן פוסק ז"ל בסי' קנ"ח דבעינן כוונת אכילה דוקא וכדעת הרשב"א שהזכיר שם וכאן עיי"ש.