מעשה רקח על הלכות ברכות ה:ז

נשים וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ה) והא דהשמיט רבינו אכל טבל והנך דקתני התם נראה דסמך אמ"ש סוף פרק א' מהלכות אלו לענין ברכה וה"ה לענין זימון וכמ"ש מרן ז"ל שם וגם דכיון דליכא ברכה ליכא גם כן זימון ובמאי דאיכא ברכה כגון דמאי וכו' ה"ה זימון. ואי קשיא הא קשיא דאמאי השמיט דין הכותי שמזמנין עליו ודין השמש שאכל כזית שמזמנין עליו אף שלא נקבע עמהם כדאיתא בגמרא ותו דבדין הנכרי שאין מזמנין עליו כתב רבינו סתם ואלו בגמ' פריך פשיטא ומשני דהכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל וביארו ג"כ רבינו בפירוש המשנה שם. ולזה י"ל דסמך אמ"ש במקומו בגר שמל ולא טבל דהרי הוא כגוי גמור וכמ"ש הרב לחם משנה ז"ל אי נמי דכיון שהזכירו בהדי הנך דלעיל דאית בהו צד חיוב במקצת ה"ה במציאות דנכרי אף היכא דאית ביה צד חיוב במקצת וכמ"ש בפי' המשנה שם. ולדין הכותי י"ל דס"ל כהרי"ף ודעימיה דאינו נוהג בזמן הזה דעשאום כגוים לכל דבריהם ומזה גם כן יש להכריח דמ"ש נכרי סתם היינו אפילו מל ולא טבל שהרי לא הזכיר אותו מטעם דהרי הוא כגוי גמור. ודין השמש אפשר דסמך אמ"ש לקמיה הל' ח' דאין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה וכו' וכיון דהשמש אכל כזית מינה דמחייב ולא קפדינן כלל אקביעות לפי האמת דכיון שהוא חייב לברך דנלמד מדין אכל כשהוא מהלך שכתב בריש פרק ד' מינה נמי דמצטרף לזימון.

אבל נשים וכו'. כתב מרן הקדוש וז"ל והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמם לפי שהקטנים אינם חייבים בשום מצוה אלא על אביהם מוטל לחנכם וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווין בזימון ע"כ פירוש אף בקטן שהגיע לחינוך איירי דלעולם אין ליתן חיוב על הקטן דקטן לאו בר חיובא הוא כל עוד שאינו בר עונשין. אלא דאפשר לחלק ודו"ק. ומ"ש בן מברך לאביו ר"ל שיכול אביו לומר לו שיוציאהו ידי ברכה וכל זה מכח החיוב המוטל על האב ולפיכך כתב מרן ז"ל דבקטנים לא שייך לחייבם בזימון כשהם לבדם דעל אביהם מוטל ולא שכיחי גבייהו כשאוכלים בחברת שאר קטנים ודמי למ"ש רש"י בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') אמתניתין דקטנים פטורים מק"ש שכתב דאפילו הגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש ע"כ ובהכי מתיישב שפיר מה שדקדק בספר קול בן לוי על דברי מרן דלא קשיא מידי עיי"ש.

קטן היודע וכו'. ברכות דף מ"ז מסקנא דרב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו ומפרש לה רבינו דהיינו בן ז' או בן ח' ותו מייתי תלמודא התם עובדא דאביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו וכו' וזה משמע כבן ז' או בן ח' כדברי רבינו והיא שיטת הרי"ף ז"ל ודלא כהרא"ש ושאר פוסקים דבעו עד י"ג שנים ויום אחד והביאו ראיה מהירושלמי והרב ב"י סימן קצ"ט פסק כדברי רבינו והשיירי כנה"ג אחר שפלפל בדבר כתב ואנו אין לנו אלא דברי הרב ב"י וכן מנהג פשוט בקוסטנטינה לצרף קטן שיודע למי מברכים לשלשה אם הגיע לעונת הפעוטות וכו' ע"כ ופשט דברי רב נחמן הכי מוכחי וגם עובדא דאביי ורבא וכו'.

והנכרי וכו'. משנה שם דף מ"ה ובגמ' פריך פשיטא ומשני הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל דאמר רבי זירא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא ע"כ וכ"כ רבינו בפירוש המשנה שם וכאן סתם הדבר משום דסמך למ"ש בפי"ג דאיסורי ביאה שפסק להדיא כרבי זירא.