מעשה רקח על הלכות ברכות ג:ט

עיסה שנאפת בקרקע וכו'. שם דף ל"ח ההיא כובא דארעא וכו'. ובפרק ו' דחמץ ומצה פסק רבינו דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עיי"ש ובגמרא איתא דכשאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מוכח דמברך עליה המוציא גבי חביצא דף ל"ז ובכזית לא מקרי קביעות. וצ"ל דכיון דהתורה חייבה לאכול לחם עוני בלילה הזו היינו קביעותו אי נמי דמצי לאכול מזאת העיסה בכל סעודתו כדי שיקרא קביעות ולא נחית שם רבינו אלא לאשמועינן דין אם אדם יוצא בה י"ח ולענין ברכה כבר ביארו כאן. ועיין להרב לח"מ ז"ל.

וכן עיסה שלשה בדבש וכו'. שם דף מ"ב ומ"ש רבינו ואם קבע סעודתו עליה וכו'. מפשט דבריו ז"ל משמע דבדידיה תליא מלתא ושיעורא לענין קביעות ולא קפדינן אם אחרים אינם קובעים סעודתם בזה השיעור שאכל הוא אלא כל שהוא קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות. ואם כן קשה דמהגמרא מוכח דלאו בדידיה תליא מלתא אלא כל שאחרים קובעים עליו אע"פ שהוא לא קבע מברך המוציא וג' ברכות דהכי קאמר ליה רב נחמן לרב הונא וכ"כ מרן ז"ל כאן וגדולה מזו ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא לשון רבינו דכותב להדיא שהכל תלוי באחרים והביא גם כן השגת הראב"ד ז"ל עליו עיי"ש והוא דבר תימה שמדברי רבינו כאן הוא בהיפך. והיותר תמוה מהמפרשים ז"ל שלא נתעוררו בכל זה וצריך לי עיון. ובדברי הרא"ש ז"ל שם שנראין קשה ההבנה כבר נתעורר בהם נאמן ביתו הוא המעדני מלך ז"ל עיי"ש. ולענין נטילת ידים אם צריך היכא דקבע סעודתו עליהם עיין להרב ב"י או"ח סי' קצ"ו.