מעדני יום טוב על מנחות, הלכות כלאים

חוץ מן הערלה והכלאים. ירושלמי אמאי לא תני נמי חלה כלומר שנוהגת בחו"ל מדבריהם ומשני לא אתא מתני' אלא דברים שנוהגים בשל ישראל ובשל עובדי כוכבים וחלה אינה נוהגת בשל עובדי כוכבים ועיין ריש סימן ה' ורבינו הביא זה הירושלמי בפרק קמא דקידושין:

והרי תפילין ופטר חמור וכו'. וכתבו התוספות פירש בקונטרס דנוהג בחו"ל דהא אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין וכן מצינו בבכורות דרמי בר חמא דהיה מבבל היה לו פטר חמור וא"ת דלמא מדרבנן הוו עבדי וי"ל דמ"מ פריך שפיר דכי נמי מדרבנן הוו עבדי מ"מ ה"ל למתני במתני' חוץ מתפילין ופטר חמור דהא חשיב ערלה במתני' דמשמע בסמוך דאינו אלא מדרבנן דקתני יורד ולוקח וכו' וא"ת היכי תיסק אדעתין למימר דמצוה התלויה בארץ אינו אא"כ נאמר בה ביאה והרי הכלאים דלא כתב בהו ביאה וקרי ליה במתני' תלויה בארץ וי"ל דלעולם היה יודע דמצוה שהיא חובת הקרקע נקראת תלויה בארץ אע"ג דלא כ' ביאה אלא הוה סלקא דעתיה דאף אותה שאינה חובת הקרקע אלא חובת הגוף אי כתב בה ביאה הוי נמי נקראת תלויה בארץ ולהכי פריך הרי תפילין ופטר חמור עכ"ל ובהכי מתיישב נמי מה שעל פירש"י פטר חמור בפטר רחם תלה רחמנא כלומר שהוא חובת הגוף הקשה הר"ן דהא אכתי לא ידעינן דאיכא הפרש בין חובת הגוף לחובת קרקע:

כל המצות שהיא חובת הגוף כו'. וילפינן בגמ' האי כללא מדת"ר אלה החוקים וכו' לעשות זה מעשה בארץ יכול לא יהא נוהג אלא בארץ ת"ל כל הימים אי כל הימים יכול יהא נוהג אפילו בחו"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד מה שאמור בענין אבד תאבדון וגו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף כו' וכתיב בה כל הימים אף כל וכו':

והערלה הלכה והכלאים מד"ס. וא"ת אמאי לא ילפינן כלאים מק"ו דחדש דאף נוהג בחו"ל דאורייתא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' וי"ל דקסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח"ל כדאמרינן לקמן וא"ל דערלה מיהא נייתי בק"ו דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו. תוס':

חוקים שחקקתי לך כבר. פירש"י ומהכא וכו' דבני נח מצווים וכו' ולפי זה ס"ל כר"א דהתם ואפשר דאפילו לרבנן ואלמינהו דכתיב במעשה בראשית קאי וה"ק חקים שחקקתי' סדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין אחד בחבירו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם ומש"ה נמי משמע ליה היקשא דמה בהמתך וכו' אע"ג דזריעה כתיבה כיון דלמינהו דלמעשה בראשית למעוטי הרכבה אתא שלא יתרכב מין בחבירו וכו' הר"ן וקרוב לזה כתבו התוס' דשלהי הפרה:

ההוא למעוטי כלאי זרעים שבחו"ל. פרש"י זרעים שבכרם דאין לוקין עליו וכתבו התוס' דאין לפרש כלאי זרעים דקרקע דבהם לא איצטריך קרא כיון דחובת קרקע היא פשיטא דאין נוהגת אלא בארץ אבל כלאי זרעים שבכרם איצטריך קרא אע"ג דחובת קרקע הוא דס"ד למילפינהו בק"ו דחדש כיון דאיסורן איסור עולם ואסורים בהנאה אבל זרעים לא מצי למילף מק"ו דחדש דהא כלאי זרעים דקרקע אינם אסורים בהנאה כדאיתא לקמן בשמעתין כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחו"ל לא גזרו בהו רבנן עכ"ל:

רב נחמן. וכן עוד לקמן סימן ד' וכ"ה ברי"ף אבל בגמ' הגירסא רב תנן:

דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואע"ג דחייב משום חטה ושעורה לחוד משום שדך לא תזרע כלאים א"כ כרמך וגו' לחייב עם החרצן למה לי פירשו בירושלמי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכתב הר"ן בספ"ק דקידושין דמינה שאם התרו משום שניהם לוקה ב' וכתב רש"י לא ידעינן מהיכא נפקא ב' מיני זרעים וחרצן שלישי והתוספות כתבו דבכלאי זרעים מודה רבי יאשיה דמתחייב בב' מינין והביאו ראיה לדבר וגם הוכיחו כן מירושלמי וטעמא דרבי יאשיה דמחלק בין כלאי זרעים לכלאי כרם י"ל דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלומר בעינן שיהו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי כלאי זרעים לא אמרינן ב' מינין בהדי שדך דקרקע בלא זרעים נקרא שדה אבל בלא גפנים לא מקרי כרם וכ"כ הר"ש ברפ"ח דכלאים והר"ן שם וכן הברטנורה וכמו שתראה מלשונו לקמן ר"ס ג' וכתב עוד הר"ש ומיהו אשכחן בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן ב' מינים בבהמתך ויש לחלק עכ"ל והתוספות דפרק אלו עוברים (פסחים דף מ"ז) כתבו דמכח קושיא זו דמבהמתך פר"י דטעמיה דרבי יאשיה דזריעת כלאים משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא והקשו עליו משור פסולי המוקדשים ותירצו ע"ש שאין להאריך בכאן בזה ואני כתבתי בתוספות יו"ט בספ"ק דכלאים דנ"ל שמ"ש הר"ש דיש לחלק היינו דבבהמה כשמרביע מין א' על שאינו מינו הרי שני המינין מחוברים ומקרו כלאים ועוד בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים א"כ אין לך זריעה כלל ובמה יהיה כלאים ובירושלמי ריש מסכת כלאים יליף לכל כלאים דדוקא ב' מינין מצמר ופשתים ועוד ב' מינין בבהמה כעין מפולת יד א"א ומ"ש רש"י דמפולת נפקא לי' מלא תזרע כרמך כלאים דאי לא לכתוב רחמנא כרמך לא תזרע כלאים ורבנן לא דרשי הכי אלא ס"ל דכלאים בהדי כרמך קאמר ואע"פ שהכרם נטוע כבר. הר"ן:

ה"ג ברי"ף כלאי בהמה והרכבת האילן:

המרכיב וכו'. ולא עירב כמ"ש רבינו בר"ס דלקמן:

אבל באילן סרק שרי. ושמא ה"ט כיון דעץ סרק נינהו אפילו מבשא"מ כחד מינא חשיב כ"כ הר"ש והב"י סימן רצ"ה דייק מלשון הטור שכתב סרק ע"ג סרק מאכל ע"ג מאכל והוא מינו מותר משמע דבשאינו מינו אסור ע"כ אינו דיוק כלל דמ"ש הטור והוא מינו לא קאי אלא אדסמיך ליה מאכל ע"ג מאכל בלחוד אבל סרק ע"ג סרק כולם כחד מינא חשיב כדכתב הר"ש וכן מדקדק הלשון בקיצור:

הרכיב שני מיני דשאים מהו. מאי קא מבעי ליה מתני' היא דאין מביאין ירק בירק הר"ש:

משום דכתיב למינהו בעשייתם. הרי הסכים הקב"ה על ידם גמרא שם:

והוי בכלל חקים שחקקתי לך כו'. ואע"ג דכתיב למינהו איצטריך את חקתי ללמד על למינהו דמשום איסור כתביה ולמינהו נמי איצטריך דה"א חקים שחקקתי לך כבר במרה כדאמרינן נמי כאשר צוך ה' אלהיך במרה הר"ש:

אין תוחבין זמורה כו'. מפרש בירושלמי דמיירי כשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה מג"ט ושם תחב זה לזה ובמקום שהענפים יוצאים לחוץ מן הארץ רחוקים זה מזה כשיעור הרחקת זרע מגפן יחידית דאל"ה אף בלא תחיבה אסור להביא זרע תחת הגפן: ג

דומיא דהרבעה. כדאיתא בס"ס י"א:

אבל מותר לערב זרעי אילנות זה בזה. דדוקא דומיא דהרבעה והא דכתב הב"י ר"ס רצ"ה שהוא בירושלמי פ"ק דכלאים רי"א נוטל אדם מעה וכו' נ"ל דלא דק דאדרבה ר"י לאיסורא קאמר וכן רמי לה התם בירושלמי הלכה ז' אדר"י דמתיר ירק באילן והביאו שם הר"ש:

וכן מותר ליקח יחור כו'. ירושלמי פ"ק דכלאים תני עובד כוכבים שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר ורמ"י ס"ס רצ"ה יהיב טעמא כיון שהאיסור אינו ניכר בו ואינו מן הצורך דהתורה לא אסרה הפרי והעץ אלא בכלאי הכרם וכל אלו הדינים מכלל חוקי התורה הם שאין אנו צריכין למצוא להם טעם:

אלא כלאי הכרם. ומדמינן הרכבת אילן לכלאי הכרם. ב"י:

ולקיים. כדדרשינן בפ"ק דמו"ק דף ב' כלאים שדך לא ופי' רש"י אע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעים ודורשים לא כלאים לא יהא כלאים מ"מ שאתה חייב לבטלו ובפרק בתרא דמסכת ע"ז דף ס"ד מפיק ליה מלא כלאים ופירש"י כלאים דהרבעה קא דריש מדסמיך כלאים דלא תרביע גבי שדה דרשינן כלאים שדך לא מדלא כתיב בהמתך לא תרביע כלאים ולא תזרע שדך כלאים ש"מ שדך אכלאים דלעיל נמי דרשינן ומשמע דמזהיר הכתוב שלא יהו כלאים בשדה וכן פירש בפרק הלוקין סוף (מכות דף כ"א) ואע"ג דר"ע דריש הכי ואמר דלוקה והר"ב פירש דאינו לוקה הכי איתא בירושלמי דהכל מודין באיסור שאסור כשלא קיים ע"י מעשה כמו שהביאו הר"ש ובספרא פרשת קדושים פ"ד שדך לא תזרע אין לי אלא שלא יזרע שלא לקיים מנין ת"ל לא כלאים לא אמרתי אלא משום כלאים:

ואסורים בהנאה. פי' הר"ב דכתיב פן תקדש תוקד אש הכי איתא בקידושין פ"ב דף נ"ו וכתבתי בתוס' יום טוב דצריך לומר דסברא הוא כיון דלשריפה קיימת היינו כדי שלא יהנה ממנו ע"כ וכך הם דברי רמ"י ר"ס רצ"ו ועכשיו למדתי מדברי התוס' דפרק כל הבשר (חולין דף קט"ו) דאילו לא אתי אלא לדונו בשריפה ולא למתסר בהנאה הול"ל פן תשרף אלא לומר שיהא כקדש ליאסר בהנאה ולא קשיא דלדרש הכי שיהא כקדש הא התם בקידושין דריש הכי רב אשי ודחי לה גמרא דא"כ מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם כן:

כלאי זרעים וכו'. בא"י כדלעיל ס"ס א':

אלא ללבוש. דלא תלבש כתיב ולאו דוקא לבישה דה"ה העלאה כו' כמ"ש הברטנורה והני קראי מצרכי להו בריש יבמות דף ד' דאי כתב העלאה ה"א אפילו מוכרי כסות כתב לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה ואי כתב רחמנא לא תלבש ה"א דוקא לבישה דנפיש הנאתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה וכו':

מותרים לגדל ולקיים. אי קתני לגדל ה"א הואיל וטורח בו שרי אבל כי ליכא טירחא לא להכי קתני נמי ולקיים ואי קתני לקיים ה"א דגידול אסור דהוי כעין הרבעה ולא שרי אלא לאחר שנתגדלו להכי איצטריך למתני גידול נמי בהדיא כך כתבתי בתוס' י"ט ועיין בד"ח:

ואין איסור אלא להרביע. עיין מ"ש בסעיף ה' אדתנן בהמה עם בהמה:

דאפילו כשותא כו'. ואע"ג דלבני בשכר אסרו התם משום שאינן בני תורה אבל מדינא שרי ואפילו המחמיר לא מחמיר אלא בעובד כוכבים גדול דמחלף בישראל התם תירץ ב"י ס"ס רצ"ו אנן השתא לאו בני תורה אנן טפי מבני בשכר וכמ"ש התוס' לענין מת ביום טוב שני ולענין גוף הדין דכשותא בכרמא יתבאר בד"ח סעיף י"ג: ד

כרבי אילעי בראשית הגז. דתניא ר' אילעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ:

כר"י בן בתירה לטבילה. דתניא ר"י בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה לפיכך אין בעל קרי צריך לטבול לת"ת:

קדש. ובירושלמי דריש ליה מכלאים דמשמע מ"מ וכתבתי בתוספות יו"ט דהכי משמע לי' דאי קפיד על כרמך דוקא שיהיה שלו הל"ל לא תזרע בכרמך כלאים או לא תזרע כלאים בכרמך ומדלא כתב הכי והפסיק לכלאים להיות משמעותו כל כלאים שתעשה אתה מקדש ואפילו אינו בכרם שלך ויש מחלוקת במשנה אם יכול לקדש התבואה של חבירו כיון שאינו שלו:

ולשלח להו כר"ט דכשותא וכו'. דתניא כשותא רט"א אינם כלאים בכרם וחכ"א כלאים בכרם וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ:

ולא קאמר ולשלח להו כרבי יאשיה. וא"ת ואכתי אע"ג דלא סבירא ליה כרבי יאשיה מ"מ לשלח להו כרבי יאשיה דכל המיקל וכו' וי"ל דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעת חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמרינן הלכה כמותו בחו"ל תוספות:

כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון גרסינן אע"ג דבגמרא שלפנינו לא גרס רבי טרפון:

משום דילפינן נתינה נתינה מתרומה. דמה תרומה בארץ אין בחוץ לארץ לא אף הכא נמי בארץ אין בחוץ לארץ לא וכיון דנהוג עלמא כרבי אילעי בראשית הגז אלמא ס"ל דילפי' נתינה נתינה ומעתה ה"ה למתנות הר"ן:

דקנס אטמא. כך גי' רבינו נמי בסמוך אבל בגמ' גרסינן דקנס אטמא בדרבא ובדרב נחמן גרס גלימא:

כדתנן המעביר עציץ וכו'. משכחת לה כרבי יאשיה בעציץ של שני מינין ורבנן במין א' כ"כ הר"ן ולדבריו למאי דקיימא לן כרבי יאשיה לא אסרינן אלא בשני מינין אבל הטור סימן רצ"ו כתב דלהראב"ד אפילו בזורע מין אחד בין הגפנים איכא איסורא וגם כתב כן בשם הרמב"ם ואף על גב דבב"י כתב שכן משמע דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות כלאים משום דנקיט לשון יחיד ליטע גפן בצד הירק או התבואה בכ"מ שם לא כתב כן אלא דאינו רואה מנין לו לומר כן בדברי הרמב"ם:

דהוי זרע בזרוני. כך גירסת הרמ"ה בגמ' דלעיל סוף סי' א':

מדאורייתא קאסרו. כלומר סתמייהו הכי משמע אבל לעיל לא פירש כן אליבא דהראב"ד ואליבא דר"י:

ובסוריא. פירש"י ארם צובה וכו' וסנפה עם א"י פירש שעשאה סניף לא"י ולשון הר"ן והוסיפה על א"י וגם מצאתי כן בפירש"י דפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ו:)

כן נראה שצריך לפרש דבריו. והב"י סימן רצ"ו כתב דלישנא דאותו הויא תיובתיה דרבינו בפירוש זה דלא ה"ל להרמב"ם לכתוב אותו הירק הזרוע שם אלא הל"ל הירק הנמצא זרוע שם ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים ומ"ש וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא אינו כן דהרי הרמב"ם כתב על זה כמו שבארנו בהמ"א ושם פ"י מבואר דבודאי כלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקיט בהדייהו ועוד בפ"ה מהלכות כלאים כתב הרמב"ם בהדיא אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו' ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה ה"ז קדש ונאסרו שנים כו' הרי בהדיא שאע"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכתב עוד הב"י דמאי דמייתי רבי' ראיה דמותרים באכילה מדלא שמתוה כו' איכו ראיה אפשר שזרעם למכרם לעובד כוכבים וגם מ"ש דכיוץ שידעו שזרע לאכלן היה להם להודיע ולישנא דגמרא משמע שלא אמר כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם לידרש ללא שאל כי שמא היה יודע הדין ואת"ל שעכ"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא הוזכר בגמרא דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כרבי יאשיה וכתב עוד דטעמא דהרמב"ם משום דס"ל דלא פליג רבי יאשיה על כל הני משניות דלעיל ולענין איסורא ולא לענין מלקות מתניין וכיון דבא"י ליכא מלקות בזריעה בחוץ לארץ מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבארץ ישראל אסור בהנאה בחוצה לארץ אסור באכילה מיהא עכ"ל:

בדלעת. שהדלעת כשתוציא ממנה הזרע תשאר ריקה ותדמה כמו צינור. הרמב"ם. ומ"ש הברטנורה ומשום זרעים בדלעת כו' משום גפן עצמו הוה מצי למפרך דאסור בדלעת שהרי דלעת ירק הוא כדתנן בפ"ק דכלאים משנה ח':

אי כרבי עקיבא כו'. וכ"ה בירושלמי ותמיהני דר"ע וחכמים ל"פ במן הצד אלא בשיעורא דו' טפחים או ג' פליגי והר"ש כתב ופריך דמן הצד נמי נבעי ולא הזכיר אי כר"ע ויש ליישב דירושלמי ה"ק אי איתא דמתני' משום עבודה וכר"ע אפילו כו':

בתוך שרשי הגפן. דנהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דמשתרשי לצדדים כ"כ הר"ן אבל מסיק דאה"נ דשרשי הגפן נמי לא משתרשי לצדדים:

מ"מ יהא אסור כו'. ומתני' משמע דמן הצד מותר:

הא אמר. לא ידעתי מקומו אא"כ דר"ל הא דתנן בפ"ד דכלאים איזהו גדר שהוא גבוה ג' טפחים והרמב"ם בפ"ז מהל' כלאים כתב גדר שהוא גבוה י' טפחים כו' ה"ז מותר ליטע כרם בצידו מכאן וירקות בצדו מכאן: ה

כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים. עיין לעיל ס"ס ג':

ואין איסור אלא להרביע. עי' מ"ש לקמן על מתני' בהמה עם בהמה בשם הרמב"ם:

דאמר שמואל וכו'. תימה לר"י היכי מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא דומיא דמנאפים עד שיראו כדרך המנאפים דאיירי להורגם דאהא מייתי לה בפ"ק דמכות גבי אם היינו שם לא היה נהרג אדם מעולם. תוספות:

כל מיני פרדות אחת הן. דהאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא כולהו חד מינא נינהו גמרא ועיין בסמוך מ"ש על אע"פ שאביהן חמור:

וחנניא סבר חוששים לזרע האב. כלומר דהולכין אחר זרע האב כשם שהולכין אחר זרע האם הר"ן:

אע"פ שאביהן חמור. כלומר דאבוהון של אביהן חמור דאי אביהן של פרד דעלמא קאמר וה"ק ר"י מרביעין סוס גמור על פרד בן סוסי' הא מסקינן דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אלא דאבוהון דתרוייהו קאמר וצריכים למימר דמ"ד אתיא צד דסוס משתמש בצד חמור וצד חמור משתמש בצד סוס קמ"ל הכי מפרשים בגמרא ופירש"י קמ"ל דהא לא אמרינן שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדין דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשה הוא דמקרי והוי מין בפני עצמו מעין סוס וחמור וכתבו התוס' דלא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בחצי שפחה וחצי ב"ח משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות (כדתנן בפ' השולח סי' ל"ה) דהכא כלאים אמרי רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא עכ"ל:

וסימנים דאורייתא. פירש"י הא דסימנים בחזרת אבידה כו' בפ' אותו ואת בנו כתבתי ג"כ פירוש הר"ן:

כי הא דאמר. בגמרא לעיל מהך:

רבי אבא. בגמ' איתא אביי:

ומוקי לה בגמרא כחנניא. מדמכשירינן באדם דא"א לפרש כהנת ובנה דכהנת לאו בת עבודה היא אנא אהרן ובנו דכוותה בבהמה תיש ובנו כחנניא:

דהלכתא כרבא לגבי אביי. ובברכות פ"ק סימן ה' משמע קצת דדוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו:

דחנניא סבר כרבי יונתן. דדריש אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אתריו הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקיבות ואו דכתיב לרבות כלאים ולחלק דלא תימא עד שישחט שור ושה ובנו לא צריך קרא כר' יונתן דאמר אע"ג דלא כתיב או כמאן דכתיב דמי וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי משמע:

וישעיה. וכן העתיק באותו ואת בנו אבל בגמרא ואושעיה ופירש"י שהוא רבי אושעיה ברבי ועיין לקמן בסוף הסימן בשם ר"ת:

וכן לענין אותו ואת בנו כו'. ולא עדיף המתרגם מחכמים דפליגי אחנניא ואדחו מהלכה והארכתי יותר בפרק אותו ואת בנו:

או לוקה מכות מרדות. והכ"מ כתב דאף מכות מרדות אין לוקין על הספק וכן דייק בתר הכי מל' הרמב"ם גבי אסור להנהיג דיבשה עם שבים דס"ל בבעיא דלא איפשיטא דאף מכות מרדות אין לוקין עליו:

ירושלמי. הלכה ב':

הרי הוא אומר ויעש הישר וגו'. וכתב הר"ש שעל זה השיב להם בריה היתה:

ה"ג אין כלאי בהמה בלא חבור. ועיין בסוף ההלכו' האלו מ"ש בשם הראבי"ה בזה:

בהמה עם בהמה וכו'. ל' הרמב"ם כשאמר כלאי בהמה אינם אסורים אלא מלהרביע אמר שאינו זה אלא לבהמה עם בהמה או חיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג ולחרוש הוא שיחרוש בהם יחדיו בעול אחד ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיגם שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואמרו שענין יחדו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה ולזולתם ע"כ וע' בשאלה דסי' ז' מייתי הספרי גם עיין בסוף סימן זה עוד מהרמב"ם כענין זה:

בהמה עם חיה כו'. לשון הר"ש בהמה זכר עם נקיבה חיה או חיה זכר עם בהמה נקיבה והכל אחד מה לי זה ומה לי זה וכן טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה הכל אחד ומשנה יתירה היא ע"כ:

ואסרינן אפילו חיה ועוף. וא"ת תיפוק ליה מלמינהו כי היכי דילפי' דגים לקמן וי"ל דאי לאו ג"ש

הוה מפקי' קרא דבהמתך ממשמעותיה אבל השתא דאתי ג"ש ומפקא לקרא ממשמעותיה מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה כ"כ התוס' דהפרה:

מהו דתימא מין א' הוא קמ"ל. ואע"ג דלא שמעינן ממתני' דלהוי כלאים אע"ג דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים שייך בעופות א"ש דהכי קאמר ר"ל כאן שנה רבי כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים בעופות א"כ תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים זה מזה ואינם מין אחד ואע"ג דרבו בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות פרק חרש ובהניזקין אמר רבא מעדותו של ר"י בן גודגדא וכו' תוספות:

משום דזה ביציו וכו' והא טענה כו'. בגמ' אביי אמר לקמא ורב פפא לבתרא ולכאורה צריכים לתרווייהו שהא' סימן לזכרים והב' סימן לנקיבות ומיהו י"ל ג"כ שאם הכרנו הזכרים ידענו ג"כ הנקיבות בלא סימן וכן להפך:

אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומשבת לא מצי למילף דמריבוי דוכל בהמתך (דמינה ילפינן בשבת גופה חיה ועוף) לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהן דבמחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק לי מדכתיב בגופיה למינהו דאי הוה כתיב בצוואה דשאים לא הוה מבעיא לן (כדלעיל ר"ס ב') ויש לומר דלמינהו לחודיה לא הוה משמע לאיסור אי לאו חוקותי שחקקתי לך (וכמ"ש ג"כ לעיל שם בשם הר"ש ועוד לעיל ס"ס א' דלרבנן ה"פ חוקים שחקקתי לך במעשה בראשית) והיינו למינהו דיבשה דבבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים תוספות:

הנהיג בעיזא ושיבוטא. וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה דלא מוקמי' חוקים שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרבעה וי"ל דסבר דמוקים למינהו על כל מה שנאסר במקום אחר ועי"ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפי' כלאים דהנהגה משבת כ"כ התוספות:

מהך. מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית ביה ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דילמא השתא מיהת קא מנהיג גמ':

אלמא שכולן שוין גרס וכן העתיק ב"י סימן רצ"ז:

והמנהיג בצבי ואיל כו'. וה"נ אי' התם בגמ' א"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה שהרי וכו' ופירש"י אפילו מנהיגו עם מינו ואפילו מנהיגו בפני עצמו וכו' אבל התוספות כתבו דדוקא אי משום מושך השור

משוי בגופו דאל"כ לא לילקי דאל"כ לעולם לא יוכלו להנהיג שור פסולי המוקדשים ממקום אחר ע"כ:

דהיינו הך דמכות. דרבי אושעיא אמר המרביע שור כו' ורבי יצחק אמר המנהיג שור וכו' כמו שהעתקתיו לעיל:

והרמב"ם ז"ל הוצרך לפרש וכו'. ואף רש"י פירש כן:

וכל ושני מיני בהמה לוקה עליהם מן התורה. וכן נ"ל ראיה מהירושלמי ותוספתא דלעיל בפרדות דבני דוד ושלמה לא נמצאת גזירה זו קודם דוד בשום מקרא: ו

ומתני' דהיו ב' רוכבים ע"ג בהמה. דתנן התם בריש הפרק דקנו שניהם.

והאלפס ז"ל לא הביא וכו'. ובפ"ק דב"מ לא כתב רבינו לדברי הרי"ף כלל ועיין בד"ח:

דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה. דפלוגתא היא בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ:) רבי יותנן אמר חייב ור"ל אמר פטור וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל:

דלהוי מסייע שאין בו ממש. דהא זה יכול וזה יכול דמ"מ מיקל החמור להסוסים וכ"כ רמ"י:

בפרק כיצד הרגל דף י"ז דאמר רבא כל שבזב וכו' ומסקינן דעגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן ומדנקט עגלה שמע מינה דהכי אורחא:

גוף של אותו כו'. כלומר והלכך גוף של אותו וכו'.

שאם ימשך יכאב לו. וכתב ב"י דקשיא ליה כיון דפירש דטעמא דאיסורא משום דגוף אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו כי קשרו בשערו מאי הוה אדרבה כל שידחה את הקרון יותר לא יכאב לו כ"כ ואפשר דקשרו בשערו דקאמר נאותו שהוא קשור לפני הקרון ומושכו קאי דכיון שאם ימשך יכאב לו אינו מושך ונמצא שאין הקרון המנהיג אלא ע"י אותו שקשור אחרי הקרון בלבד ודוחק ובדקתי בירושלמי ומצאתי דהכי איתא התם רבי ירמיה בעי קשרן בשערן רבי יונה אמר אתפלגון רב ורבי יוחנן רבי יוחנן אומר מפני שזה נושא עצלותו של זה ורב אמר מפני שנושאים את החבל שבינתים מהו נפק מן ביניהון קשרו בשערו בין על דעתיה דרב בין על דעתיה דר"י פטור ומשמע לי דאתא למימר דאיכא בינייהו קשרו בשערו דלרב חייב מפני שעדיין זה נושא עצלותו של זה ולר"י פטור שהרי אינו קשור אלא בשערו ואין חבל ביניהם שנאמר שהם נושאים אותו וה"פ קשרו בשערו הוא דאיכא בין דעתיה דרב לדעתיה דר' יוחנן דלמר חייב ולמר פטור ומ"ש פטור אר' יוחנן קאי ולפי זה ניחא מה שהקשיתי מעיקרא וגם ניחא לישנא מה דנפיק מביניהון דמשמע דאתי לפרושי מאי בינייהו עכ"ל ואתמהה דהא איפכא מיבעי ליה לירושלמי דלרב שאמר טעמא דנושא החבל כו' יהיה פטור בקשרו בשערו ולר"י דאמר טעמא דזה נושא עצלותו כו' יהיה חייב ולכן אציגה לפניך לשון הירושלמי דהב"י השמיט מה שהיה סבור שאינו לצורך וכך הוא ר' ירמיה בעי קשרן בשערן מהו מה אנן קיימין אם בשקשרו בשערו כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע"ג חברתה אם בשקשרו החבל בשערו נאמר מפני שהן נושאין את החבל שבינתים ר' יונה אמר אתפלגון רב ורבי יוחנן רבי יוחנן אמר מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה נושא עצלותו של זה רב אמר מפני שהן נושאים את החבל שבינתים מה נפק מן ביניהון קשרו בשערו בין על דעתיה דרב בין על דעתיה דר' יוחנן פטור עד כאן בירושלמי ואע"פ שגם לפי דרכי קאי פטור אדעתיה דרבי יוחנן לא אחוש מלומר דצריך לגרוס גבי על דעתיה דרב חייב דטפי עדיף לומר שנשמט על ידי הסופר תיבת חייב מלסבול דוחק פירוש זה דפטור לא קאי אלא על דעתיה דרבי יוחנן וגבי רב לא קאמר ולא כלום אבל מה שנ"ל בעיקר פירוש דברי הירושלמי כך הוא דהא דקאמר הירושלמי מה אנן קיימין וכו' מדקדק על בעיא דרבי ירמיה דממ"נ היכי קאמר אי קשרן בשערן ר"ל שקושר הבהמות יחד שקושר האחד בשערה ע"ג חברתה וס"ד דאסור א"כ אף אנו נאמר שכן אסור להרכיב כלומר רכיבה בעלמא לא הרבעה וגם לא העלאה בדרך שעולים להרביעה ורכיבה כזו שאינה כן ודאי דשרי וא"כ מאי ס"ד דקשירתן בשערות זו עם זו שיהא אסור משיכה אין כאן שמפני שכואבת ומצטערת כדפירש הרא"ש אינה מושכתן והרכבה דרך הרבעה כ"ש כאן כאן והלכך ודאי דשרי ואי מיירי שקשר החבל של בהמה זו בשערה של זו נאמר ודאי דאסור דהא מפני שכואבת ומצטערת מתקרבת אצל הבהמה שיש בה החבל והחבל נתלה ביניהם ונמצא בהן שנושאין את החבל שבינתים ואסור ור' יונה אמר ר' יונה סובר ג"כ דהבעיא היא שקושר השער בחבל שבשניה ואמר דהא אתפלגון רב ור"י בטעמא דמתני' ר"י אמר וכו' ורב אמר וכו' ומאי בינייהו אלא שקשרו בשערו איכא בינייהו וכלומר שקשרו החבל בשערו ובין ע"ד דרב ובין דקאמר לאו דוקא אלא כלומר אם ע"ד דרב חייב וכדאמרי' שהרי הן נושאים החבל שבינתים וכדפירש"י ואם על דעת דר"י פטור שהוא אינו חש על נשיאת החבל אלא קאמר טעמא דזה נושא עצלותו וכו' וליתא בכה"ג כלל והשתא הירושלמי מפורש יפה אלא דבין להב"י ובין לדידי אכתי דברי רבי' תמוהין: ז

אע"פ שאינו עושה מלאכה וממילא אינם קשורים:

אע"פ שאין קשורים. והואיל ולא בקשורים מיירי א"כ אינם עושים מלאכה דאי הוו קשורים החבל שנושאים מקרי עושים מלאכה כדלקמן:

בפרק במה בהמה גרס והוא בסופו:

ובלבד שלא יכרוך. רישא דמתני' לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד וכו':

ע"כ לא שנו אלא גרס וכן הוא שם בדברי רבינו:

אלא שכרוכים דאסור. כלומר בשני מינים דדוקא אדם מותר עם כולן:

דתנן. בס"ס דלעיל:

פרט לתוכף כו'. בס"פ בתרא דכלאים:

דקאמר ר' יונתן דהלכה כמותו מפרק השואל שהביא רבינו לעיל סי' ה':

אם לאו קרא יתירא פירוש אי לאו קרא יתירא דיחדו הוה דומיא דאביו ואמו ויהיה חייב אף בזה אחר זה:

ור"מ מתיר ואם היו הו'. הכי תני עלה דמתני' בירושלמי:

מפני מראית העין. תמיהני דמפרש טעמא אחרינא מדבירושלמי דאתפלגו ביה ר"י ורב:

וההיא דאיסי הבבלי. איסי בן עקביא גרס והכי מייתי ליה רבינו לעיל סימן ה':

שאסור להנהיג זה עם זה בקשירה. ואע"ג דאינם אסורים אלא בקשירה מ"מ שפיר עביד ק"ו שיהיו אסורים כשנעשו גוף אחד דהיינו פרדה דהא תערובות בשתי תכיפות אסור בכלאי בגדים ואע"ג דבלאו הכי מותרים לגמרי ק"ו לתערובות כלאי בהמה בגוף אחד שיהיה אסור שהרי כלאי בהמה דב' גופים אסורים בקשירה בלבד ועיין בדברי רבינו. לעיל סימן ה':

מדמייתי לה אמתני' דאין קושרים וכו'. ולא כן הוא בירושלמי שלפנינו אלא אדלעיל מינה אמתניתין דבהמה עם בהמה וכו' טמאה עם טמאה כו':