מעדני יום טוב על מנחות, הלכות ערלה

בפ"ק דקדושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ. מפורש בגמרא שהביא רבינו בריש הלכות כלאים:

והערלה הלכה והכלאים מד"ס. מפורש בריש הלכות כלאים ס"ס א' גם ע"ש בספר זה מ"ש:

ובסוריא מותר. פירש"י היא ארם צובה וכו' וסנפו כו' ולשון סניף כלומר שעשאה סניף לארץ ישראל והר"ן כתב והוסיפה כו':

וכלאים הלכות מדינה. והיינו מד"ס דמנהג נמי כמו מד"ס היא וכדמסיק אלא לדידך נתני או זה וזה וכו': ב

ולקורות ולעצים. קורות לבנין ועצים לשרפן וכן הוא בטור סי' רצ"ד:

עוד מפרש בירושלמי שצריך שיהא ניכר כו'. ואע"ג דהכי איתא התם אמר רשב"ג בד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם נטע דבר שאינו ראוי להם חייב יאות ארשב"ג מ"ט דרבנן א"ר זירא במשנה סדר נטיעתן לעצים ברוצף וכו' ומשמע דע"כ לא קאמרי רבנן דמשנה סדר נטיעתן אלא בדבר שאינו ראוי להם ואילו רבינו סתמא קאמר שצריך שיהא ניכר בהם דמשמע אפילו בדבר שיהא ראוי להם נ"ל דלאו קושיא הוא דרבינו ס"ל דה"ק הירושלמי מ"ט דרבנן דלא מחלקי אלא סתמא קאמרי דלעולם פטור ותירץ ר' זירא דרבנן משום הכי אינן מחלקין לפי שהם לא אמרו כלל דפטור אלא במשנה סדר נטיעתן וכו' והשתא רבנן סברי שצריך שינוי נטיעה לעולם אפילו בראוי להם:

מקום הסייג מוכח עליו. לשון הטור שהוא במקום שצריך לגדור:

ואם חישב עליו וכו'. גם זה בירושלמי:

או בשניה. וכן בשלישית כל שאינו לסוף שלישית וכדמסיק ובירושלמי נקט ברישא רק שנה ראשונה וסמך על ה"ה דשניה ושלישית עד סופה ועיין בד"ח:

ומונים לו משעת נטיעה. הב"י סבר דמדנפשיה כתב כן ואני מצאתי זה בתורת כהנים פרשת קדושים:

ואח"כ חשב עיליו לסייג חייב. דלאו כל כמיניה ירושלמי:

נ"ל דגרס ואם נטעו למצוה:

ללולב ולאתרוג חייב. תמיהני למה יהיה חייב ללולב כיון שאינו רוצה במאכל דמ"ש מלקורות וכו' משום דבעץ הלולב עושה בו מצוה מש"ה נעשה הפרי שבאילן עיקר וכוונתו אינו כלל לפירי ודקדקתי בירושלמי ולא מצאתי שם שהזכיר לולב כלל רק אתרוג וזם לשונו רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצוותו מהו שיהא חייב בערלה חזר רב הונא ואמר אתרוג שנטעו למצוותו חייב בערלה ולא כן תנינן וכו' כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם מ"מ וכן שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל מ"מ מה בינו למשמר פירותיו לעצים כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו ע"כ ולא זו דלא נקט כלל לולב אלא אף זו דאדרבה משמע מיניה דלולב דרוצה בעצו שאינו חייב בערלה וטעמא דבאתרוג חייב משום שרוצה עכ"פ בפריו וכך מסיק נמי התם דנוטע זית למנורה שבבה"מ (לאפוקי דחנוכה שאינו ד"ת כדאיתא בירושלמי) הוה דומיא דאתרוג והיינו נמי מה"ט דרוצה הוא בפריו מכל מקום ותו איכא למשמע נמי מהא דבעי התם מה דמי ליה פירות לאתרוג ומסיק זית למנורה ולמה לא קאמר דקל ללולב דמי ליה אלא ודאי דאה"נ דלא דמי ליה ודוחק לומר דמש"ה לא קאמר לולב לפי שהוא בכלל אתרוג למצותו כיון דד' מינין מעכבין זה את זה ועוד תדע דאילו לולב דינו כמו אתרוג ה"ל להירושלמי להשמיענו רבותא ולימא דקל שנטעו למצותו שחייב בערלה ואתיא אתרוג במכ"ש דהא דקל שאין רוצה לפריו חייב אתרוג שרוצה בפריו לא כ"ש אלא ודאי דאה"נ דדוקא אתרוג הוא שחייב אע"פ שנטעו למצותו דמ"מ בפריו הוא רוצה אבל דקל שנטעו ללולב פטור מן הערלה כיון שרוצה בעצו ושוב ראיתי שהרמב"ם בפרק עשירי מהל' מעשר שני כתב הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב או זית למנורה חייב בערלה ע"כ ואע"פ שאפשר לומר דלא אתי לאפוקי דקל ללולב אלא דנקט מאי דאיתא בהדיא בירושלמי כדרכו להעתיק דברי הגמרא מ"מ נ"ל מה שכתבתי ועיין בד"ח:

וכן נמי אם התחתון למאכל וכו' ירושל' כיצד הוא יודע א"ר יונה מביא (ומודה) צ"ל זמורה ומסיים ע"כ לסייג מיכן ואילך למאכל:

או להפך. וכ"ש להפך הל"ל דהא כשהתחתון למאכל העליון שהוא לסייג גדל מתוך האיסור ואפ"ה פטור כ"ש כשהתחתון לסייג שאינו גדל מתוך איסור שיהיה פטור וא"ת הואיל וגדל מן האיסור למה יהיה מותר והא קי"ל לקמן סי' ה' דאין גידולי היתר מעלין את האיסור. וכן איתא בירושלמי דר' זעירא קא מקשה זה וסבר דאה"נ דאסור וקשיא טפי דמאן דשרי ר' יוחנן הוא ואיהו נמי מרא דשמעתא דלקמן דאין גידולי היתר כו' ותירץ הב"י דהא דלקמן דוקא שפירות הערלה ניכרים קודם שיגדלו גידולי היתר אבל הכא דאין ניכרים הפירות גדלים מתוך היתר ומתוך איסור ה"ל כזה וכזה גורם ומותר אע"ג דבירושלמי מדמה לה לבצל של כלאי הכרם שהוא פרי איכא למימר דהיינו לומר דר' זעירא הוא דלא מפליג בינייהו אבל ר' יוחנן אה"נ דמפליג בינייהו ע"כ: ג

ונטעתם כל אחד לעצמו משמע. ועיין מ"ש בד"ח סעיף י"ז:

כגון בירושלים. ונטעתם מ"מ משמע:

והנוטע ברה"ר לצורך עצמו. כתב הב"י לא ידעתי למה כתב כן דמשמע דאפילו הנוטע לרבים ברה"ר חייב דלא גרע מעולה מאליו ועוד דמהיכא דמרבינן לרבנן נוטע לית ביה מיעוטא לנוטע ברה"ר לרבים ואפשר שלא כתבו הרא"ש אלא ליתן טעם אמאי לא פליג ר"י בהא או ליתן טעם לרבנן למה הוצרך לחזור ולשנות הנוטע ברה"ר דהיינו נוטע לרבים ותרתי למה לי לכך פירש דתרתי דיני (נינהו) חד נוטע בתוך שלו לרבים וחד נוטע ברה"ר לצורך עצמו ותרוייהו צריכי עכ"ל:

דכתיב עשר תעשר וגו' היוצא השדה: ד

או שזעזעו ועשאו בעפר גרס. ופי' הרמב"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח"כ יתן העפר סביביו:

ומחברין אותו בראשו במחטין. לשון הר"ש והערוך בראשיו ב' מחטין:

בפ"ק דשביעית. בסופו:

לענין עשר נטיעות וכו'. דתנן התם בחריש ובקציר תשבות אצ"ל חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית כגון ספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית ותנן התם דבשדה האילן חורשים עד העצרת דעד העצרת יפה לפירי של ששית ולא הוה תיקון קרקע לצורך שביעית ואיזה שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה שהוא קרקע של נ' אמה על נ' אמה ויש פרטי דינים אחרים במשנה ואין להאריך בהם בכאן ותנן נמי דנטיעות (שהם ילדות דאילן קורא לזקנות) צריך שיהיו עשר לבית סאה ואז חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה של שביעית לפי שהתורה חסה על ממונן של ישראל ואיכא פסידא טובא בילדות כך הוא בירושלמי ועשר נטיעות הל"מ כדאיתא בפרק לולב הגזול ובכמה דוכתי:

וגם ר"ש סבר כוותיה. תמיהני דהא כל כי הא דאמרי' ר"א ור"ש אמרו דבר אחד שיטה הוא ואין הלכה כשיטה כמ"ש רבינו בסוף מסכת ב"מ ושוב מצאתי שכ"כ הרשב"א ג"כ וכמ"ש בד"ח: ה

דביטול ערלה הוא באחד ומאתים. דבספרי פרשת קרח דריש דתרומה עולה בק"א מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו באחד וק' דק' סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ואם חזר ונפל לצ"ט אסור הכל אבל נפלה למאה מותרים וכלאי הכרם יליף התם בג"ש בכלאי כרם כתיב המלאה ובביכורים כתיב מלאתך ודמעך מה להלן עולה אף כאן עולה ומקום שכפל את האיסור דכלאי כרם אסורים בהנאה צ"ל כפל את ביטולו וערלה אסורה בהנאה כמו כלאי הכרם לכך יש לה ג"כ דין כלאי הכרם דעולה באחד ומאתים וכן הוא בירושלמי הביאו הר"ש ריש פ"ב דערלה:.

כשאחזור אלקטנו. פירש הברטנורה משום דנתעצל ונתיאש ודכוותה גבי מחיצות הכרם וכו' בריש מסכת ב"ב ושם פירשו התוספות טעם הדבר דיש לפרש משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה עכ"ל:

לוקח ירק אחד וכו'. לשון הר"ש כשליקט ירבוז אחד ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח וכו' ונ"ל שדברי רבינו יפורשו כך לוקח ירק אחד כלומר אם ליקט ירק אחד ויותר נ"ל שצ"ל לוקט ירק א' ולשון דרב ביבי הוא ומשער אותו שהוא כמו ירק אחר כו' היינו פירוש ומניח אחד שר"ל שישער על ירק אחד מאותו מין כו' זהו שמניח אחד כלומר שישער על אחד שהוא כמו זה שליקט לא פחות ולא יותר:

לאחר שאמר לכשאחזור אלקטנו גרס. כך נ"ל שהרי א"צ שיעור אלא לענין העושה איסור:

דהל"ל מה שזה פוחת בו הוסיף זה. וז"ל הר"ש וגדל אותו שהניח עד שהוסיף פחות ממנו א' ממאתים שבו א"כ הוסיף מאתים אסור עכ"ל ונ"ל דה"פ שאותו שהניח גדל עד שזה שהוסיף כבר והיינו אותו שליקט הוא פחות ממנו היינו מאותו שהניח הוא עכשיו פחות אחד ממאתים שבו לפי שאותו שהניח נתגדל כ"כ בשיהוי זה נמצא א"כ שמה שהוסיף כבר דהיינו אותו שליקט הוא אחד ממאתים ואסור לפי שצריך לעלות במאתים ואחד וז"ש רבינו דהל"ל מה שזה פוחת בו ר"ל מה שזה שהניח פוחת בזה שלקט שהוא פחות ממנו אחד ממאתים לפי שנתגדל כ"כ בשיהוי זה הוסיף זה הנלקט כבר באותו שיהוי דלכשאחזור אלקטנו:

שאין גידולי היתר מעלין את האיסור. בגמרא דס"פ הנודר מן הירק ועיין מ"ש בזה לעיל ס"ס ב' בשם הב"י גם עי' בד"ח:

כדתנן בפ"ק דערלה. ובסוף פ"ק דקידושין הביא עוד ראיות אחרות:

ואחד המרכיב. עיין בד"ח סעיף י"ח:

ספוקי גפנים. פי' הברטנורה לקמן בסמוך דרך עובדי אדמה שלוקחים זמורה ארוכה וכו' וז"ל הר"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' שייך לשון סיפוק בדבר הקצר כשמחבר בו דבר אחר להאריכו בדבר אחר כדתניא בפ' לולב הגזול ספקו בחוט ע"כ ועוד מצאתי לו חבר ספקה בחבל דספ"ו דמס' כלאים:

כדתנן בסוף משנה דלעיל הבריכה שנה אחר שנה וכו':

דספק ערלה מותר בח"ל. וכדלעיל סי' א' ועי' בד"ח:

והוא ידוע בכל שנה. כלומר דכיון שהם מבריכין אותן ודאי מכירים שהם ערלה ואין כאן ספק ב"י:

דאין דין נטע רבעי. דאיתא התם רבי חייא ור"ש ב"ר חד תנא כרם רבעי בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם שסובר שאינו נוהג רבעי אלא בכרם ולא בשאר אילנות וחד תנא נטע רבעי שסובר דנוהג בכל האילנות:

קי"ל כל המיקל וכו'. וכן לקמן בסוף ההלכות ועי' מ"ש בפרק כ"מ בזה:

וה"מ שתים כנגד שתים וכו'. פירש"י להכי נקט שתים כו' דס"ל כמ"ד במסכת ברכות וכו' קצת קשה לי דהתם בר"נ. כ"מ לא משמע דלהכי תני כרם שצריך כרם שלם אלא לאפוקי מאן דתני נטע והיינו שמחייב רבעי בכל שאר אילנות ואפילו אינם גפנים ומצאתי שהר"ן כתב כן בשם רב אחא משבחא ונתן טעם לדבר ואכתוב דבריו בד"ח סעיף ל"א ומה שהקשה עליו הרמב"ן: ז

קליפי רמונים והנץ שלהם. לא מפני שהם פרי אלא לפי שהם ראוים לצבוע ואסור לצבוע בערלה ואמר בספרי לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלה לרבות את כולם כן לשון הרמב"ם בפירוש המשנה ונ"ל ערלה צ"ל ערלים וכן הוא בספרא ובגמרא פרק הגוזל עצים מייתי לה ואיתא כוליה קרא ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כולם ע"כ:

פי' שלקו כו'. וי"א כו' תרוייהו בירושלמי:

כזוג שתולין כו'. משנה היא בפ"ו דנזיר:

דדרשי' את פריו וכו'. ולא משמע כו בדברי רבינו עצמו בפרק כ"מ ס"ס ד' כמ"ש שם בס"ד:

רבי אלעזר. בגמרא רבי אילעי:

העלין כו'. משנה זו שנויה לעיל ממתניתין דענקוקלות דלעיל:

והלולבים. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד הרמב"ם:

וכן המעמיד. פי' הברטנורה גבינה וז"ל הרמב"ם מעמיד פירושו שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני: ח

וגורם דהיתר צמיחת קרקע כלשון ראשון של פירש"י ואע"פ שהתוס' דחו ללשון ראשון והסכימו ללשון אחרון משום דס"ל דזה וזה גורם הוא דוקא בששניהם מענין אחד כמו בריכת איסור באילן היתר ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דהתם אבל אגוז וקרקע שני עניינים הם ודעת הרמב"ם הוא ג"כ כפי' הראשון של רש"י בהדיא בס"פ י' מהל' מעשר שני ומ"ש רש"י כדאמרי' בעלמא ילדה שסבכה וכו' הוא בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מג) ופירש רש"י בזקנה שכבר נתחללה. שסבכה לשון נאחז בסבך שעשאה ענף בזקינה. בטילה לגבי זקנה ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה ילדה בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו ע"כ ועיין מ"ש בשם הר"ן בל"ת סעיף י"ח: ט

ולירקות. פי' רש"י למעשר ירק וכו' וכן הוא בברייתא ומפרשינן בגמרא דתנא תנא ירקות שמעשרותיהן מדרבנן וכ"ש מה שחייבים מדאורייתא ודתנא ירקות לשון רבים משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה כדפירשי"י ולענין גורנו משנאגד וכו' כדתנן בפ"ק דמעשרות:

וכתיב ובשנה החמישית תאכלו כל פריו ל"ג בגמ' וברי"ף:

דכתיב מראשית השנה ועד אחרית השנה. מראש השנה נידון מה יהא בסופה וכו' כדאי' בגמרא דף ח' וכתבתיו בפירש"י דריש מתני' ותו בגמ' דף ט' ולגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה דנין שנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים:

ל' יום לפני ר"ה. ואוקימנא לר"מ דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה וכי בעי ל' יום לקליטה ובדין הוא דלבעי ל' יום וא' אלא דקסבר ר"מ יום ל' עולה לכאן ולכאן רי"ף ומסקנא דמלתא לקמן גרס בפ"ק דר"ה תניא אין נוטעין וכו' וגם שם מייתי רבינו לר"ת דמחולק עם רש"י בטעמא דל' יום ושם אכתוב טעמיה דר"מ דס"ל יום א' בשנה חשוב כשנה:

ט"ו בשבט ר"ה לאילן. כדתנן בריש ר"ה ופירש"י לאילן לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שהאילן הולך אחר חנטה ובגמרא מפרש טעמא הואיל ויצא רוב גשמי שנה שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה כ"פ רש"י בגמ' ולשון התוס' כל החונטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי ועיין מ"ש אדלקמן דרשינן פעמים שברביעית וכו' בשם הר"ן בדיבור ולאו משום כו' והא דפירש"י (מעשר) לענין מעשר לשטתיה דלענין ערלה ורבעי לא פסיקא:

מדקאמר. בגמ' י':

ולאו משום חומרא הוא וכו'. אלא קדריש לה בפ"ק דכתיב ובשנה הרביעית וכו' ק"ק ודילמא קרא חומרא קאמר ודקדקתי בדברי הרז"ה בספרו ספר המאור ולא מצאתי לזה מך ולאו משום וכו' עד והא דקאמר כו' אבל הר"ן כתב וז"ל וה"נ מסתברא משום דהא מלתא בטעמא תליא ולאו משום חומרא בעלמא והיינו טעמא דמלתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הן כאילו חנטו קודם תשרי דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמא דמלתא ליכא לאפלוגי בין נטעה ל' יום לפני ר"ה או פחות מכן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי י"ל דנ"מ שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה ל' יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה עכ"ל ודבריו כדברי התוס' שכתבתי לעיל בפי' שיצאו רוב גשמי שנה ואולי שזהו טעמו של רש"י שאינו סובר טעמו של הר"ן לפי שהוא אינו מפרש כך לרוב גשמי שנה וכדלעיל:

והא דקאמר פירות נטיעה זו משום שיש חילוק כו'. כלומר אף ע"ג דתשרי כו' ז"ל בספר המאור והאי דקאמר פירות נטיעה זו כלומר שהנטיעה שגורמת לאיסור ערלה היא מושכתה משנה זו לשנה זו עד ט"ו בשבט וכן לרבעי ע"ב וכך העתיקו הר"ן:

והא דקאמר פעמים משום דהרבה פעמים וכו'. וז"ל בספר המאור והאי דקאמר החנטה המצויה מר"ה עד ט"ו בשבע באילנות מלתא דלא שכיחא היא ובקצת ממיני האילנות ע"כ ולקמן כתב רבינו דהאידנא אין חנטה כלל וכו':

איכא פלוגתא בהני תרי פירושים גרס וגם הר"ן כ' דפלוגתא היא והכ"מ כתב דלא שייך לומר פלוגתא כיון דשתק המקשה ול"נ דמ"מ מקרי פלוגתא סברת המקשן וסברת התרצן גם נראה שגירסא אחרת ה"ל בירושלמי:

נראין הדברים שנטעו ל' יום לפני ר"ה. כלומר האי דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחילתה והיינו בשנטעה שלשים יום לפני ראש השנה שעלו לה שלשים יום בשנה שלימה אבל נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין כלומר שיהא נוהג איסורו עד ט"ו בשבט א"ל כן היא אפילו נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה אסור הר"ן:

א"ל כיני. אפי' גרס ונראה לי פירושו שהשיב לו בלשון תמיהא וכי כן הוא שאפי' אם וכו' יהא אסור:

מאי כדון גרס. כלומר מ"ט הוא (בכגון) דמחמרת כך:

א"ר מנא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו גרס. יהיב טעמא דאע"ג דלא הקלנו עליו בתחילה מחמירין אנו עליו לאסור עד ט"ו בשבט דהואיל ועומד בתוך שנתו של אילן דשנה של אילן הוא עד ט"ו בשבט כדתנן ט"ו בשבט ר"ה לאילן והלכך צריך להשלים את שנתו ואין לנו לחלק בפירותיו הגדלים או החנטים בו בכל שנתו עד שיגמור השנה דהיינו עד ט"ו בשבט:

דמלתא דר"נ לא קאי אשביעית כלל. דלא כרש"י דמפרש שצריך שלשים לתוספת שביעית:

אלא רק שלא יהא נלקט בשביעית דאז ה"ל כנוטע בשביעית הר"ן:

האורז והדוחן וכו'. עי' פירושם בהלכות חלה ריש סימן ב':

אלמא אין אסורים במה שנשרשים וכו'. אע"פ שזריעתן באיסור מלאכה דאורייתא כדכתיב לא תזרע ואסירי בתוספת שביעית מ"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ר"ה כ"כ התוספות וז"ל הר"ן פירש ר"ת דקליטה ונטיעה בתוספת שביעית לא מיתסרא משום דאין תוספת שביעית אסורה אלא בחרישה כדאמרי' בגמ' בחריש ובקציר תשבות אבל בנטיעה לא וטעמא מפרש בירושלמי משום דכל חורש ערב שביעית מועיל חרישתו אפי' בשביעית אבל נוטע כל שישריש לפני ר"ה סגי דאי משום דהולך וגדל אף בשביעית כל האילנות נמי מגדל גדלי בשביעית וא"כ לעולם יהא אסור ליטע אלא ודאי נטיעה בתוספת שביעית שריא:

כדי שיהא נקלט ל' יום לפני ר"ה. שיהיו חשובין שנה ונימא דעלתה לו שנה משום דלא ס"ל כר"מ דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה אלא כר"א דאמר דלחשיבות שנה בעינן ל' יום כדאי' בגמ' הר"ן ובגמרא טעמא דר' מאיר מדכתיב ויהי באחד ושש מאות שנה בראשון בא' לחדש הרי דבא' לחדש של אחת ושש מאות קרי ליה שנה אלא יום אחד בשנה חשוב שנה ור"א אמר מדלא כתיב שנה אצל אחת ולכתוב באחת שנה ושש מאות לא מצית למדרש הכי אלא אחת אתחלתה דאחת קאמר ושנה אשש מאות קאי ודשלשים בשנה חשוב שנה נפקא ליה מדכתיב בראשון באחד לחודש מדאכתי יום א' הוא דעייל בחדש וקא קרי ליה חדש (דכתיב באחד לחדש) ש"מ יום אחד בחדש חשוב חדש ומדיום א' בחדש חשוב חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה וחדש למנויו ושנה למנויה פירש"י חדש למנויו אחד מן המנויין שלו חשוב חדש שהחדש נמנה בימים דכתיב עד חדש ימים ושנה אחת למנויה חשוב שנה והיא נמנית בחדשים דכתיב לחדשי השנה:

ולכך אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים. ומיהו קשיא לי אם נטע מט"ו באב ואילך דלא עלתה שנה קודם ר"ה ומתחיל השנה בר"ה וכשאין נזהרים רק ג' שנים נמצא שכלים קודם ר"ה השלישי ביום שנטע באב או באלול ועדיין לא כלו כל הג' שנים של שני ערלה כלל וצ"ל דהא דכתב דאין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט לאו מן ר"ה קאמר אלא מן ט"ו באב אין שום חנטה לאילן האידנא:

והחונטים אחר ט"ו בשבט וכו'. וכן ל' התוס' ולאו דוקא אלא אף ט"ו עצמו בכלל הזה שהרי הוא עצמו ר"ה לאילן ולשון הטור והחונטין בו מט"ו בשבט כו':

מותרת לאחר פדיה מיד. ובה"ג של אספמיא כתוב ופירי דפרדס דשנת ד' אסירי עד דפריק להו תוס':

דקי"ל הלכה כדברי המיקל כו'. כלומר דבר"פ כ"מ איכא מ"ד נטע רבעי ובכל אילנות יש דין רבעי ואיכא דתני כרם רבעי ואינו נוהג אלא בכרם בלבד ועיין מ"ש בזה שם בר"פ כ"מ גם עיין מ"ש בד"ח בכאן:

ולאחר שנלקט כל הכרם גרס וכ"כ תהר"י בפ' כ"מ דקודם תלישה מוכיח בערכין שאין לו פדיה ועיין בד"ח:

על פרוטה אחת. דהכי משמע בערכין ס"פ המקדיש שדהו וכתבו רבינו בפרק קמא דעבודת גלולים סימן י"ג ורמ"י ז"ל נ"ט לדבר דכיון שאין יכולים להעלותן לירושלים וגם פה אסורות לאכלך הרי אינן שווין אפי' פרוטה וא"כ זהו שווין ע"כ:

או זורה לנהר. נ"ל שצ"ל או זורק לנהר ובריש פ' כ"מ לשון רבינו ומטילו לנהר: