מעדני יום טוב על מנחות, הלכות חלה

חמשה דברים חייבים בחלה כו'. משנה בפ"ק דחלה ובפרק רבי ישמעאל במסכת מנחות דף ע':

מין שעורים דוקא גרס וכן הוא בתוספות:

לא יתרום מזה על זה. וחלה נקראת ג"כ תרומה כדכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה:

ועי"ל דכשיש לכל אחד כשיעור אין מפרישין כו'. וא"ת ומ"ש דהכא לא אזלינן בתר הדומות זו לזו כדלעיל כתב רמ"י ז"ל בסימן שכ"ד סעיף ב' דנ"ל דהיינו טעמא דלענין להצטרף להתחייב בחלה כיון דבעיסה תלה רחמנא דכתיב עריסותיכם לפיכך כשאין בכל אחד כשיעור אמרינן כל היכא דהעיסות דומות מצטרפות וחייב בחלה אע"פ שאינם מין אחד אבל לענין לפטור מן החלה דהיינו כשיש בכל אחד שיעור חיוב חלה ורוצה לפטור זה ולהפריש עליו ממין אחר אמרינן כיון דתרומה קרייה רחמנא הויא דומיא דתרומה שאין מפרישין ממין על שאינו מינו אע"ג דהעיסות דומות עכ"ל: ה"ג נמצא החטין חייבין:

חייבים בלא צירוף חטים. שהרי בצירוף השעורים מתחייבים וכן להפך נמי הכוסמים חייבים בלא צירוף שעורים שהרי בצירוף החטים מתחייבים כדמסיק:

ודי לו בצירוף עם אחד מהן. דשני קבים חייבים דשיעור חלה ה' רבעים כדלקמן:

וכן נמי על החטים. כלומר וכן נמי אם תורם מן הכוסמין על החטים וכתב רמ"י בסימן שכ"ד סעיף ד' וכן נמי מה"ט גופה אם היה תורם מן החטים על הכוסמים או מן השעורים על הכוסמים הוי כתורם מן החטים על השעורים או מן השעורים על החטים:

והחטים והשעורים מחייבים את הכוסמים. דלא סגי בחדא מהן דאכתי לא הוי ה' רבעים כשנצרף חצי קב חטים וחצי קב כוסמים וכן חצי קב שעורים וחצי קב כוסמים:

תורם מן הכוסמים שהם מין שניהם. תימה לי וכי יכול לתרום משום מין אחר שאין שום מין אחר מתחייב כלל והר"ש בריש מסכת כלאים כתב בלשון הזה נמצא דכוסמים ששניהם מצטרפין עמהם חייבים והחטים ושעורים דאין מצטרפין זה עם זה פטורים עכ"ל וכתב עוד פירוש אחר דמיירי כגון שהג' מינין נושכין כולן זה בזה שכל אחד נושך בשני המינין מש"ה ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחוייבים בלא השלישי אבל בסיפא דבעי כולהו לצרף נוטל מן הכוסמים שעיסתו דומה לשניהם עכ"ל ופירוש זה כתבו התוספות ג"כ בזה הלשון וקשיא נמי מה שהקשיתי שהרי שני מינים האחרים אינם מתחייבים ומכיון שהכוסמים חייב ודאי שהוא דומה לשניהם דאל"כ לא היה מחייב אלא עיקר טעמא שאנו צריכין לפרש למה נוטל מן הכוסמים הוא מהך טעמא שהכוסמין חייבים ואינך פטורים וכמו שהוא בפירוש האחר וב"י בסי' שכ"ד כתב ללשון הר"ש וללשון רבינו וחיברם ביחד ומסיים נמצא דכוסמים כו' כלשון הר"ש:

ומיהו בירושלמי דבפרק בתרא קאמר כו'. וכך לשונו על דברי תנא קמא מהו שיירתא רב הונא אמר אם את אמר שיפון מין הכוסמים מצטרף שיבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים וכתב הכ"מ ספ"ז מהלכות ביכורים דפירשו הר"ש והרא"ש דת"ק פליג אריב"ן בשאר מינים דלת"ק שיפין מין כוסמים ושבולת שועל מין שעורים ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה"פ משום דריב"ן אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה (של) השיפון וכוסמים ושיבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפין עם הכוסמים למה לא יצטרפו עם השיפון ושיבולת שועל ושני רב הונא דאע"ג דשאר מינין מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמים להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפין עם החטים אבל שיבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאין מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת"ק אם נאמר דשיפון מין כוסמים מצטרף אבל לענין שאר מינין שמצטרפין זה עם זה ליכא מאן דפליג אריב"ן וכתב שזהו דעת הרמב"ן בפירוש הירושלמי כמ"ש בס"ד בד"ח ועיין עוד בדברי רבינו לקמן סימן יו"ד: ב

האורז פירשו הברטנורה רי"ש ורבינו כתב בסמוך במי"ל ועיין מ"ש בפרק כ"מ סי' ז':

ופחות מחמשת רבעים. וברובע הקב איירי ודוקא פחות הא מצומצמין חייבין כ"כ הר"ש ועיין בסי' ד':

הסופגנין. והדובשנים וכו'. בספרי זוטא תניא מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנים ואסקריטין וחלת המשרת. הר"ש:

והמדומע. וקסבר האי תנא חלה בזמן הזה דרבנן כדאמר בשלהי יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע תלה דאורייתא. הר"ש. ואע"ג דכתבתי בהלכות ערלה סי' ה' דבספרי פ' קרח דרשוהו לשיעור דימוע בק"א מן הכתוב אסמכתא בעלמא היא כמו שכתבתי בתוס' יו"ט בספ"ק דתלה והא דפוטר דוקא כשאין בחולין שיעור חיוב חלה וכי הא דלקמן סי' ו' וכן דקדק הר"ש מהירושלמי:

ה"ג בסדר המשנה פטורים מן החלה. וכתב הרמב"ם וז"ל ואמרם בסוף זו המשנה פטורים מן החלה חוזר על הסופגנים ודובשנים ואסקריטין וחלת המשרת והמדומע ואמרם בתחלתה חייבים במעשרות ופטורים מן החלה נופל על אורז ודוחן ופרגיס ושומשמין וקטניות ופחות מה' רבעים קמח בתבואה עכ"ל וטעמא רבא איכא שחלקו המסדר לפי שאילו שבסיפא הסופגנים וכו' אינן בכלל אלו השנויין ברישא דקתני בהו שחייבים במעשר דלא שייכא בהני דבסיפא דחיוב המעשר לא עלייהו חיילא אלא אתבואה או קמח שהיו כבר:

מק"ל בלשון כנען. ובערוך ראיתי שכתוב מקו"ם והר"ש כתב מק"ו וכן הוא בפירש"י פ"ק דר"ה דף י"ג:

והוא כעין רימון וכו'. ומסיים בערוך וז"ל אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע כחרדל וכשמנענע קורא קיש קיש וכשינקב יוצא הכל מן הנקב והוא מתוק ועושים ממנו שמן כמו משומשמין ע"כ ולשון הערבי והלע"ז שבפי' כתוב ג"כ בערוך ונראה שמה שאנו קורין שומשמין הוא מה שנקרא במשנה פרגין ובלשון אשכנז קרינן ליה מאה"י וכן שמעתי מאנשי אמת שבאו מארץ הקדושה שהשומשמין הוא ענין אחר לא מה שאנו קורין מאה"י וסוברים שהוא השומשמין שבדברי חז"ל ובערוך ערך שמשם שהשומשמין זרעונין ירוקים הם:

ועשוי רקיקים בפי' הברטנורה זהו פירוש אחר צ"ל וגם בפי' הר"ש כתוב כפי' הברטנורה וז"ל א"נ עשוי כו' וגם בפי' הברטנורה זהו פי' הר"ש כתוב א"נ עשוי כו' ובטור סי' שכ"ט נשמט תיבת ועשוי:

חלוט של בע"ב שחולטים וכו'. לשון הר"ש חלוט של בע"ב אינו נעשה כתקון לחם של שאר אדם דמתוך עושרן חולטים וכו':

ר"ת ז"ל. ובפרק כל שעה גם שם בתוס' כתוב רבינו חננאל וכ"ה באמת בפי' רבינו חננאל בפסחים דף ל"ח ע"א שנדפס בש"ס הזה. וכן הוא בטור סי' שכ"ט:

לא דכולי עלמא מעשה אילפס פטור. ותמיהני דבהדיא כתב רבינו בשם התוספות בפ' הגוזל קמא סי' י"ד דאי לא מצי למימר בענין אחר אין ראיה משם לפסוק הלכה וה"נ לא מצי למימר דכ"ע מעשה האילפס חייבים דאם כן ר"י לא מצי קאי דהא אמר אין לחם אלא האפוי בתנור הלכך אצטריך בגמ' למימר דכולי עלמא מעשה האלפס פטור ועי' בפ' מי שמתו סי' כ"ג:

ורב אלפס פסק כרבי יוחנן. בפרק כל שעה ואע"ג דכתב נמי לסברת הפוסק כר"ל ולא הכריע מ"מ ריהטא דלישניה משמע שדעתו הוא לפסוק כר"י שהרי סתם וכתב והלכתא כר"י ואע"ג דאח"כ כתב דר' אחא פוסק נ"ה ובעל הלכות פסק כר"ל מ"מ מה שסתם וכתב והלכתא כר' יוחנן דנפשיה היא ומסתבר שכך דעתו ובתוס' דפרק כל שעה כתוב זה הפסק בשם ר"י:

בהדי תלת מילי דהלכה כר"ל. דאי משום דאיתותב רבי יוחנן הכא משום הכי לא אצטריך למתני התם הא ליתא דהא בהני דמני התם נמי תניא כוותיה דר"ל ואפילו הכי מני להו אלמא דבכולהו אחרנייתא נקטינן כרבי יוחנן הר"ן:

ור"ל אמר כל שהאור וכו'. דאילו לא היה האור מהלך אלא מן הצד מודה ר"ל דהוי לחם וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת בפורני. ב"י:

כלומר בהא מודינא לך. דה"ק ר"י שזה שאתה אומר אין חייב כך הוא כדבריך ומיהת בלבד ע"י משקה:

אבל דבר שבלילתו עבה. כלומר כשבוללו במים עם קמח עושה אותו עב לשון רבינו ירוחם ני"ו ח"ה: נ"ל דה"ג ואח"כ מבשלין אותה במים:

אלמא בתר גלגול אזלינן ובסוף הסימן כתב רבינו הטעם על תחלתו סופגנים וסופו עיסה אמאי לא אזלינן בתר גלגול:

היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו. פירש"י היה ישראל עומד כו' שהתיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים ולא פי' כמה ימים רבים ולכאורה היה נראה לי ל' יום וכי הא דאיתא בפרק הרואה סימן ט' הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו וביאת המקדש נקרא ראייה בכתוב כענין שנאמר שלש פעמים בשנה יראה וא"כ י"ל דגם ברכת שהחיינו בהבאת המנחה ג"כ היא מרגל לרגל כיון שעל הראייה נצטווינו מרגל לרגל סוף דבר אין לנו הכרע וראיתי במנחות פ"ו דף ע"ה שם פירש"י וז"ל היה עומד ומקריב מנחות בירושלים כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה ממנו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר (או כהן שהחמיצו) לפנינו איתא שם אומר כהן שהחיינו עכ"ל והא דכתב שהחמיצו צ"ל דהיינו מנחת בכורים דבחג השבועות והתוספות דבפרק כיצד מברכין גם בתוס' דמנחות הקשו על שני הפרושים על הא דכ"מ ועל פי' הראשון דמנחות אדכ"מ כתבו שהוא דוחק גדול דהיה עומד ומקריב משמע דכהן המקריב וכן משמע לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ואפי' ראשון דמנחות הקשו דמנחת כהן כליל היא ובמנחה הנאכלת מיירי כדקאמר נטלן לאכלן וכתבו דיכול לפרש כהן שלא הקריב מנחה בשנה זו ומיירי במנחת ישראל וכתבו שרש"י פי' עוד ל"א ישראל שלא הביא מנחה מימיו ע"כ ומפני כן נ"ל להגיה בדברי רש"י שחסר בין עדיין מנתה לתיבת ממנו שורה שלימה וכצ"ל עדיין מנחה בשנה זו לשון אחר ישראל שלא הביא מנחה מימיו ותיבת ממנו הוא ט"ס וצ"ל מימיו וגם על זה הפי' הקשו בתוס' דנטלן לאכלן קתני וישראל לא מצי אכיל ומסקי בפרק כ"מ ושם במנחות דבכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו דכ"ד משמרות היו בירושלים וכל שבת מתתדשת משמרה אחרת א"כ כל משמרה אינה משמשת אלא ב"פ בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכין שהחיינו ע"כ וכתבו עוד במנחות דהר"ר שמעון (ובדפוס ישן כתב הר"ר שמעיה) פי' בברכות דדוקא במנחות לפי שאין רגילים להתנדב מנחות וכתבו דא"א לומר כן דבתוספתא קתני נמי הכי גבי זבח:

שקורין איליטרי"א. ובמדינות אלו קורין לאקשי"ן:

פטורה מן החלה. והיינו רישא דתנן עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים והיינו דקרינן לה עיסה ושבלילתה רכה לא מקריא עיסה. הר"ן:

כעבין. בבי"ת גרס בגמ' וכן בירושלמי פ"ק דחלה הלכה ט' ורבינו מייתי לה לקמן ופי' רש"י ערוכות ומקוטפות כגלוסקאות נאות אבל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) גרס בכ"ף כעכין ופירש"י קוילי"ש בלע"ז ארוכים וקצרים ואין נושכין זה מזה ע"כ וכלומר לאפוקי רחבות ועגולות כעין שלנו כמו שפירש"י שם על ככרות של בבל שנושכות זו מזו ע"ש ונ"ל דעכין בכ"ף מלשון עכנא שפירושו נחש שהיא ארוכה וקצרה לא רחבה: עיסה כותח גרס:

לבנה. פי' להבן שלה:

היינו כשנמלך. לעשותה סופגנין וכן נמי תחלתה סופגנים וסופה עיסה בשנמלך לעשותה עיסה ומ"מ תייבת כדלקמן בדברי רבינו וכ"כ הר"ן:

נחתום. לא גרסי' וכן מוכח מהירושלמי שהעתיק אותו רבינו בסימן דלקמן:

ולמכרה. נ"ל דל"ג דהאי לא קאי אנחתום:

וה"ה נמי. הר"ש כתב דכ"ש הוא וכתב עוד אע"ג דלכאורה משמע בירושלמי דר"ל קאמר לה טעות סופר הוא ולא גזר ר' יוחנן דילמא ממליך אלא בנחתום משום דתלוי בדעת לקוחות ע"כ.

א"נ בכל המנחות כו'. וכתב הר"ש דהראשון נראה דר"ל דפטר כל שהאור מהלך תחתיו לא איירי בכל המנחות ועיין בד"ח:

קיימא לן כר' יוסי. עיין לקמן בד"ה ר"מ היא וכו':

וחביץ קידרא. ל"ג קידרא וכן בר"ש ליתא אלא חביצא ומיירי הכא בחביצא דפליגי בה רב יוסף ורב ששת בפ' כ"מ דף ל"ז אי בעי פירורין כזית לברכת המוציא אבל חביץ קידרא איתא התם דף ל"ו וליכא מאן דס"ל דמברך עליה המוציא:

ר"מ היא. וכ"כ ג"כ בפ' כל שעה ולא מסיק הכי בפרק כ"מ סי' י' וגם נ"ל דראייתו דמפ' כל שעה אינה ראיה ולפיכך אף קושיתו מהא דהכוסס אינה קושיא דבפ' כ"מ דף ל"ח לענין שלקות מסקינן דלענין ברכה הראויה לירקות לא אתי בישול ומבטל לעיקרו דע"כ לא א"ר יוסי אלא לענין מצה דבעינן טעם מצה וליכא (ופירשו תהר"י ז"ל וז"ל תימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה אלא לחם עוני ומפרשין רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה ענייה וליכא וזו כיון שהיא מבושלת הויא לה מצה עשירה) וה"נ אמרי' התם לענין מרור דאע"ג דבישול מבטל ברכת מרור משום דבעינן טעם מרור וליכא לענין ברכת ירקות לא מבטל לה:

וכ"כ הרמב"ן ז"ל. גרס בנו"ן וכן הוא בר"ן בשמו:

ר"ל אומר כל שעירב בה מורסן. וכתב הרשב"א בפסקי חלה שלו א"א לפרש שכל דיש בה מורסן אינה חייבת בחלה שהרי שנינו ה' רבעי קמח חייבים בחלה הם וסובן ושאורם ומורסנן אלא היינו לומר דפעמים מערבין בה מורסין כ"כ שאינה ראויה לרועים א"ב יש לפרש שעירב בתוכה מורסין לאחר שניטל מתוכה לפי שאין דרך בני אדם לעשות כן וכדתנן נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין עכ"ל:

ה"ג רבי חייא רובא אמר אפי' עשאה גלוסקים והא תניא אם אין:

ה"ג לא חיישי כלל:

אבל בסופגנים שסופו וכו'. לשון הר"ן אבל בסופגנים והדובשנים והאסקריטים הם מינכרי הלכך הולכין בהן אחר דעתו של אדם שכל שתחלתה וסופה על דרך סופגנים פטורה מן החלה והיינו רישא דתנן התם עיסה שתחלתה וסופה סופגנים פטורים מן החלה אבל גלגל על דעת עיסה ונמלך לסופגנים חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול וכן נמי גלגל על דעת סופגנים ונמלך שלא לעשותה סופגנים אלא עיסה חייבת והיינו סופה דתנן התם תחלתה עיסה וסופה סופגנים או תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה וכי תימא ומאי שנא תחלתה סופגנים וסופה עיסה מהא דתנן הקדישה וכו' עכ"ל ומה שכתב דהיינו רישא כו' כבר כתבתי לעיל בשמו דדייק מדקרי לה עיסה:

שבשעת חובתה היתה פטורה. מפרש בגמרא פרק רבי ישמעאל במסכת מנחות דף ס"ו דתרי זמני עריסותיכם כתיב חד עריסותיכם כדי עריסתכם (לשיעור חלה דלקמן סימן ד') וחד עריסותיכם ולא עיסת עובד כוכבים ולא עיסת הקדש:

הכא במחשבה בעלמא. כך נ"ל דגרס ואם כן הכא בנמלך בעלמא גרס ולשון הר"ן הכא לאו מחוסר מידי אלא שימלך עליה הלכך מעשה שבסוף וכו':

וכן הקנובקאות. סיפא דמתני' תחלתה סופגנים כו':

הא חשב גרס כך נ"ל ופירושו הא היתה מחשבתו:

גם לא היה אוכל בלא המוציא. משום דהא דמחייב הירושלמי ע"י אותו המעט שאופין ממנה אינה אלא משום גזירה ולא משום דנעשית כולה ע"י כך ולדעת ר"ש אין לברך עליה המוציא דלאו לחם היא ולדעת ר"ת כיון שבלילתה עבה הוי לחם לענין חלה וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא בית יוסף סימן שכ"ט: ה"ג לחם אחר היה מברך המוציא ואח"כ אכלה: ג

או באלפס. ליתא בגמרא וגם בפ' כל שעה סי' י"ג לא העתיקו ר"ת אבל בהתוס' דהחולץ הועתק ג"כ או באלפס ומיהו לר"ת דפסק בסימן דלעיל כר' יוחנן דמעשה אלפס חייבין ניחא ועיין בד"ח וגם עיין בדברי רבינו בפ' כל שעה:

ידי חובתו בפסח גרס:

ואומר עליו המוציא. בדקבע סעודתיה עליה כדאיתא בגמרא דידן וכתבו עלה רבינו בפ' כ"מ סי' י"א:

ושומן. ובטור י"ד סי' שכ"ט כתוב או שומן:

ואם עשאו כעבין חייבין. עמ"ש בזה בסי' דלעיל:

אמר ריש לקיש דלעיל מיהא פליג עליה: ה"ג א"ל לא תתיבוני:

עיסת הכלבים. בזמן שהרועים וכו'. מפורש בדברי רבינו בסי' דלעיל:

עריסותיכם שלכם חייבת. מסיים בה רמ"י ז"ל ס"ס ש"ל העשויה לכם לאכילה ומשמע שכן כתיב והיה באכלכם וגו':

ה"ג כ"ש לטומאה אין תימר לטומאה הא לחלה לא ר' יונה פשיטא ליה לחלה כ"ש לטומאה ר' יונה כדעתיה דר' יונה תני רשב"י דתני רשב"י ר"ט אומר: ה

העושה עיסתו קביים. קב קב בפני עצמו ושיעור עיסה לחיוב חלה קב ורביע כדלקמן בסמוך ועיין עוד בסימן י':

אלא נגיעה בכלי. נ"ל דמסברא דנפשיה מצריך נגיעה דבפ' אלו עוברין לא קאמר דבעי נגיעה דלא פליגי התם בדר"א אלא אי בעי נשיכה אי לא ומסקינן דלא בעי ומהיכא נפקא לן דבעי נגיעה דאפשר דלא בעינן וסגי בצרוף סל לכך אני אומר דמסברא דעצמו הוא שכתב כן ושוב ראיתי בסמ"ג עשין קמ"א שכתב הסל מצרפן פי' אפי' בלא שום נשיכה רק שנגעו יחדיו בסל ע"כ ונ"ל נמי שלא כתב כן אלא מסברא דנפשיה:

ובריש מסכת נדה. כ"כ הר"ש אבל רבינו שכבר הזכיר פ' אלו עוברין ה"ל לכתוב דהתם פוסק כר"א והיה יכול לכתוב שכן ג"כ בריש מסכת נדה:

והא דאמר עלה. שם הלכה ה' ונ"ל דגרס וכהא דאמר:

והא דתנן במתני'. בסוף הפרק:

ונותן פחות מכביצה. פרש"י בפ"ה דסוטה דף ל' דמעיסה הטהורה לוקחת וכ"כ ג"כ הר"ש וכן מוכח בסוגיא דהתם דסברוה בעיסה ראשונה ואין שני עושה שלישי בחולין ואי לוקחת מעיסה הטמאה הא ראשונה היא ועושה שני בחולין ומיהת נראה ודאי דאי לוקחת מהטמאה כיון שהוא פחות מכביצה לא אכפת בהכי מידי דהא אין פחות מכביצה מטמא אחרים אלא מפני שיש לחוש שמא תקח כביצה הלכך פשטא דמלתא דלוקחת מהטהורה אבל הרמב"ם פי' דלוקחת מהטמאה אולי טעמו שלא לטמאות הטהור אך הסוגיא מוכחת כפרש"י והר"ש:

אין הכלי גרס. וכ"כ הר"ש אבל בירושלמי גרס אין לשני:

המפריש חלתו קמח כו'. ועיין ריש סימן דלקמן:

ואסורה לזרים דברי ר' יהושע גרס. וכתב הטור סי' שכ"ו דהישראל מוכרה לכהן:

דעריסותיכם כתיב. ואע"פ שתרומה ומעשר קדשי בשיבולים התם רביה קרא כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ה) הר"ש:

ותולין ביה. דזה הזקן לא זקן אשמאי היה אלא שקנה חכמה מדאייתו רבנן דא"ל ראיה ממעשה שעשה ומכיון שיש להם על מי שיסמכו הוו שוגגים:

והמים היוצאים. ומעט יותר מפני החומש ועיין בד"ח:

שיעור חלה. פי' מדבריהם דהתורה לא נתנה בה שיעור וכ"כ הר"ש בפי' משנה דלעיל וגם בספרי פ' שלח לא שמענו שיעור תלה ומסמיך אקרא דצריך כדי נתינה לכך אמרו בעה"ב א' מכ"ד כו' וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהל' ביכורים ראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפי' הפריש כשעורה פטר את העיסה:

מפני מה אמרו בעה"ב אתד מכ"ד מפני שעינו יפה בעיסתו. ונחתום עינו רעה בעיסתו כך העתיק הר"ש ונ"ל דה"פ בעה"ב שעושה עיסתו עינו יפה כלומר מפריש בעין יפה ואינו מדקדק לכך אמרו א' מכ"ד אבל נתתום עינו רעה מפריש בעין רעה שהרי רצונו למכור ולקבל מעות לכך מפריש קצת הלכך אמרו דסגי ליה באחד ממ"ת אבל בירושלמי מצאתי הגי' בהפך הכא ובסיפא אאשה שהיא עושה למכור בשוק וכן העתיקה הרמב"ם בפירושו ומפרש דשעור בעה"ב א' מכ"ד מפני שעינו רעה לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רע וכשמטריחין אותה להוציא חלק מכ"ד לואי שתוציא חלק ממ"ח ע"כ וכדברי הרמב"ם מצאתי בספרי פרשת שלח לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה וכשתפחת לא תפחת ממ"ח ע"כ:

נ"ל דה"ג לא הוא משם זה:

אין בה כדי מתנה לכהן. פי' רש"י והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה ובירושלמי איתא הכי ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתנו לכהן בכהונתו: ה

למה לי ובלבד. גרס וכן העתיק הר"ש אבל בירושל' דידן ליתא למה לי:

עד שלא למדו הכהנות. נקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילים בטהרה ועיסה טהורה מפרישים חלתה בתחלת לישה כדפרישית. הר"ש:

ה"ג ועל הקמח שנתערב בה ועל הקרץ שניתן תחתיה הקרץ פירש הברטנורה בריש טבול יום חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות קרויות קרצות ל' וקרץ מצפון בא בא וכן פי' שם הר"ש:

תנאי זה לנשים שלנו המפרישות גרס וכן הוא בר"ש:

שעורכים קמח. ל' הר"ש שמערבות קמח:

וצריך שלא תשרף כו'. דאם נשרפת קודם גמר כו' לא תועיל התנאי הר"ש: ו

שותפות של עובד כוכבים כו'. וכ"כ הר"ש ותמיהני שלא הוזכר שם דשותפות עובד כוכבים פוטר וכ"ת מדמסיק דנילף ראשית ראשית מתרומה דשותפות תייב בה דכתיב תרומתכם אבל מעריסותיכם לא מצי מפיק דשותפות דצריכה לגופה לעיסת מדבר לענין שיעורא וא"ת דתרי עריסותיכם כתיב הא מלתא מיתרצא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ז) דאיצטריך לאפוקי דעובד כוכבים ודהקדש וזה נעלם מרמ"י ז"ל שלא כתב לזה בספרו וממילא של עובד כוכבים פוטר דהא לעיל מיניה מסיק באיבעית אימא שותפות ועובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מחייבי וכך פסק הרמב"ם בפ"ק מהל' תרומות וא"כ כי היכי דנילף לענין חיוב שותפין ה"נ נילף דרבנן מחייבי בחלה שותפות עובד כוכבים ומ"מ הדין דין אמת דלא מחייב אלא אם יש בחלקו כשיעור כדתנן הכא:

לעיסת ארנונא. פירש"י בפ"ק דפסחים דף ו' המלך נוטל עישור מן התבואה:

ברם הכא בדעתו היא תלויה גרס ובפ"ק דפסחים סי' ה' העתיק ברם הכא בדעת העובד כוכבים היא תלויה וגירסא דהכא נמי כך היא וה"פ דשתי הגרסאות בלשון בתמיה וכי תלויה בדעתו של העובד כוכבים להמלך שלא לטלה דמהיכי תיתי שלא יטול את חלקו דבארנונא רגיל שלא לטול ומסתלק בזוזי דלמה לו למלך העישור בעצמו נות לו יותר שיקח מעות לעשות בו שאר צרכיו משא"כ עובד כוכבים דעלמא שיש לו קמח בשותפות עם ישראל דודאי שנוטל תלקו בעצמו ואינו מסתלק בדמים:

ע"י גידים גרס בסה"ת ומפרש גידין וחוטין ובלשון בתמיה השיבה וכי אינו מעורב וכו' והביאו הב"י סימן ש"ל:

דיש בילה בדבר לח. עיין בסימן ט': ז

ואם ספק חייב. ובסוף פרק הזרוע רמינן לה אמתני' דהתם לענין מתנות דתנן גר שנתגייר והיתה לו פרה ספק אם נשחטה קודם שנתגייר כו' פטור שהמע"ה ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ופירש"י חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכי' אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה: ה

דנותן טעם ברוב דאורייתא. דהא מי לא מיירי אע"ג דרובא אורז ופירש"י דאי נותן טעם ברוב לאו דאורייתא היכי נפיק הא קי"ל דאין יוצאין אלא במצה שהיא מחמשת המינין דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אתה יוצא בהן ידי מצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון ע"כ ולקמן בסוף ההלכות האלו האריך רבינו בפירושא דהא מלתא ע"ש: ט

ה"ג מכ"ד בקב וכן הוא בר"ש ועיין בד"ת:

כדתנן במתני'. בפרק דלקמן:

אין מפסיק גרס וכתב הר"ש ועוד יכול לצרפן ע"י סל כדלעיל ר"ס ד':

ושלא במינו בנ"ט. דדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ליתא אלא במינו ועי' מה שאכתוב בפרק בתרא דביצה סימן ט': י

ונגעו זה בזה. מוכת מלשון רבינו והר"ש והברטנורה דהיינו שנשכו זה בזה ועיין ר"ס ד':

כיון דמקפידות. שלא יתערבו זו בזו:

ולעיל פירשתי גרס והוא בריש ההלכות הזה: יא

שני ישראלים כו'. עיין בד"ח:

ה"ג הלכך נשוכין ותקן והוסיף חייבין בלולין וחילקן והוסיף פטורים וכן לשון הר"ש וכתב עוד הר"ש מיהו תימה כשמוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפה לה' רבעים (כדלעיל סימן ט') וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח"כ הוסיף וכן ההיא דשני ישראלים שעשו שני קבים כשהפרישו חלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו על ידי הרמת חלה עכ"ל וצריך לפרש דהכי קאמר דאיכא בין נשוך לבלול שהנשוך חייבים וא"א שיבואו לידי פטור אבל הבלול אפשר שיבואו לידי פטור והיינו כשהורמה החלה והטור סי' שכ"ד כתב שהבלול עשה על דעת לחלקו ומשום הכי פטורים גם התוספת ודבר תימה הוא שיפטרו התוספת משום כך ומצאתי בב"י סי' ש"ל שכתב לדברי הרמב"ם שכתב ג"כ כדברי הטור ושהראב"ד השיג עליו שאין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימה מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין ומשיכן או שצרפן בסל שהם חייבים ואע"פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות וא' זה וא' זה כיון שהושלם עליו חייב ע"כ והוא ז"ל כתב דנ"ל דהרמב"ם סבר דאין לדחות הירושלמי בגילא דחיטאתא כדדחי ליה הראב"ד ועל כן יש לנו למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן בסל או צרפן דחייב וי"ל דשאני התם דעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הלכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה בה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפ"ג דחלה הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות עכ"ל: יב

וקב אורז או תרומה באמצע. ירושלמי נתני אורז ולא נתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה הוי אמרינן' אורז ע"י שאינו ממינו אינו מצטרף תרומה ע"י שהוא ממינן מצטרף הוה צורכא מתני תרומה או אלו תנינן תרומה ולא תנינן אורז הוינן אמרינן תרומה ע"י שאין נגררת אין מצטרף ופירש הר"ש כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (בסי' ת') דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה ע"כ והירושלמי הזה השמיט הסופר בבא שלימה ממנו בפירוש הר"ש ז"ל:

קב מין אחר. עיין בסי' א':

קב חדש מצטרף. היינו אם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע וכ"כ הרמב"ם פרק ז' מהלכות בכורים ב"י סימן שס"ד וכדי דלא תקשה מחכמים דבסימן דלקמן:

אם נתן בו שאור כו'. כדלעיל ס"ט:

וחכמים אוסרין. דאין תורמין מן החדש על הישן ודרשינן לה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה מלמד שאין תורמין מזה על זה וה"ה בחלה דמקרי נמי תרומה:

אתמר מצטרף. ופי' אתה אומר והיינו בריש ההלכות:

אם אתה אומר כן. כלומר אם היה נוטל באמצע הר"ש וע' בדברי חמודות:

אבל חדש וישן מין אחד הוא ל"ג:

רע"א חלה. והוא שהשלים על העיסה אח"כ כמ"ש הברטנורה ומסיק בירושלמי דרבי עקיבא מדמי ליה לאומר הרי זה תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו וכתב הר"ש דאף ר"ע לא אמר אלא דיעבד אבל לכתחילה לא דהא תנן בפ"ב אמר ר"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים:

וחכ"א אין חלה מדמו ליה לאומר הרי זה תרומה על הפירות הללו המחוברין ירושלמי: ה"ג בעצמו וחזר ועשאו:

פי' כל א"י עד כזיב שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון כו'. וכ"כ הר"ש בפ"ו דשביעית ואני כתבתי בתוי"ט שם דליתא להאי פירושא ע"פ עדותו של בעל כפתור ופרח אשר הוא עד וראה שעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של א"י הן וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע"פ גבולי א"י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים ואמר שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנה ושכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום והמשנה דמסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר ר"ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנה כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מאמנה לדרום מאמנה לצפון שתי חלות וכתב עוד שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחה כעין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז"ל עכ"ד וז"ש רבינו שהיא רצועה היוצאה כו' כתב כן ע"פ גמרא פ"ק דגיטין דף ז' אמתני' דמעכו לצפון ועכו כצפון רמינן עלה ברייתא דהיה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך חו"ל עד שיודע כו' משמאלו למערב הדרך ארץ ישראל עד שיודע וכו' אמר אביי רצועה נפקא ויש לרש"י ולהרמב"ם לכל אחד פירוש אחר כתבתי אותם שם ואין כאן מקום להאריך:

וקדושה ראשונה בטלה כשחרב הבית. כדאמרי' בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ופירש"י ירושה ראשונה של יהושע ושניה בימי עזרא יש להן כלומר בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכה לירושה ולקדשה בשניה אבל שלישית לעתיד לבוא אין להם כלומר אינה ירושה דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה דלא בטלה קדושתה מגזירת הכתוב:

ומפרש בירושלמי וכו' יאמרו וכו'. אבל בפ' כל הבשר כתב רבי' טעמא שלא תשתכח תורת חלה וכ"כ שם התוס':

כשיעור עיסה טמאה א' ממ"ח. דהכי תנן בסוף פ"ב וכתבתיה בד"ח סעיף ל"א והברטנורה שכתב ג"כ אחד מכ"ד כתבתי עליו בתוי"ט ע"ש:

דאין תרומת חוצה לארץ הו'. בפ' עד כמה (בכורות דף כ"ז:)

כי היכי דמפליג רבי יוסי קודם שטבל גרס ומסיים בה רבינו בעי' כל הבשר סי' ד' דטומאה שאינה יוצאה מגופה שרי לרבנן כמו בעל קרי לר' יוסי דאי מצרכי טבילה בטומאת מת תקשי להו כדמקשו בפרק עד כמה וכי הזאה יש לנו וכו' ע"ש:

ולא גזרינן העלאה אטו אכילה. כי היכי דגזרינן בבשר וגבינה בריש פרק כל הבשר וע"ש ס"ס ד' גם עיין מה שאכתוב לקמן בשם הר"ש:

מן הירושלמי. הלכה י':

ומשמע שר"ל שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלים ביחד. מדמייתי על ביטול אחד בא' והא דדייק מינה בריש כל הבשר (סי' ד') דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות כ"כ הר"ש ובהא אזדא לה מאי דדייק הב"י סוף סימן שכ"ג מדברי רבינו שכתב לעיל ולא גזרינן העלאה וכו' כמו שאכתוב בד"ח סעיף ס"א וגם שם יתבאר דאע"ג דמלישניה דהר"ש ורבינו משמע דלכתחילה מערבין שוה בשוה שאינו כן ע"ש:

מדמעת. פירוש אם הופרשה ונתערבה:

והרמב"ן ז"ל כתב וכו'. וכך מסיק רבינו בבבא הסמוכה וניתנת לכל כהן וכו':

דאין נותנין מנת גרס ועל שם הכתוב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה':

הא דישראל מדמעת. כדמתרץ לה הרמב"ן לעיל:

בפרק עד כמה שם אמר רבינא הלכתא. וכ"כ התוספות ורבינו בפ' כל הבשר אבל בהלכות גדולות כתוב הלכך כדלקמן וכן ראיתי שם וכן הגי' בגמרא וקאי אדלעיל מיניה דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאת עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה וקאמר עלה רבינא הלכך דבנגיעה אינו מוזהר וכדפירש"י שקלה לה בריש מסא ושדיא לה בתנורא פירש"י דכמה דאפשר לאזדהורי וכו' והקשו התוספות על פירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע ופירשו דלהכי נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפירש בקונטרס מסא פורגין בלע"ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדה שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית גבי דביתהו דרבי חנינא דקאמרה לה שבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא ואמרינן התם אף היא להביא מרדה נכנסה ע"כ וכן בערוך פירש מסא מרדה שרודה את הפת מן התנור:

נמצא היכא דאיכא כהן קטן וכו'. ובכ"מ פ"ה מהל' ביכורים דייק לה ג"כ ממשנה דפירקין דתנן רבן גמליאל אומר שתי תלות בסוריא ר"א אומר חלה אתת משמע דאפילו לרבן גמליאל דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות:

והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול בתרומה. וגם בבבל היו טובלים לתרומת חוצה לארץ כדמשמע דלא אכל לה רבה ברוב אלא בימי טומאתו (כדלעיל) תוס' דפ' עד כמה:

נותנה לכהן קטן. כלומר דברו בהווה אבל לא שאין נותנין אלא לכהן קטן דוקא:

כך הקילו בשניה. פירוש אם אין כהן קטן או גדול שטבל לקריו שמפרישין שניה כדלעיל ואמרינן לעיל דאכיל לה אפי' כהן גדול והיינו שלא טבל לקריו וקאמר השתא דהקילו בה אף להתירה לזבין וכו':

שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. שברחוקים כשיש קטן או גדול שטבל אין מפרישין כלל חלת האור ועוד שהרי השניה כלומר דבשניה זו עצמה יש שינוי ואע"ג דלכאורה חדא מלתא דהרי אין שניה אלא כשיש חלת האור וא"כ כי אמר שהחמירו בחלת האור מאי תו ועוד שהרי השניה דקאמר לא קשיא דמעיקרא אמר שלא החמירו לעשות תמיד חלה לאור וכשיש קטן או גדול שטבל לקריו אין חלת האור כלל והדר קאמר דאי נמי אין מפרישין לעולם חלה לאור גם בסמוכים מכל מקום חזינן שינוי בשניה זו שאינה קבועה כו':

אבל האידנא שבטל אפר פרה. גרס ולפי התירוץ האחרון שכתב רבינו בפרק רבי ישמעאל דמסכת עבודת כוכבים דאלו הארצות הרחוקות מעולם. לא נתחייבו במעשר לא קשיא ולא מידי דאדרבה אף חלה אחת לא היה לנו להפריש והב"י סימן שכ"ב כתב בשם ספר התרומה שהטעם לפי שצריך לשומרה מזרים עובדי כוכבים וגם פעמים שנותנים אותה בקערה במרק רותח ועתה אסור לאכלה בקערה ע"כ וסוף דבריו הם כדברי ר"י דלעיל דס"ל דמדמעת וכ"כ ב"י ס"ס שכ"ג:

אין מפרישין אלא אחת ושורפים אותה. לפי שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת ואעפ"כ אין מפרישין אלא אחת כיון שגם מקודם לא היו מפרישין אלא אחת כך נראה מדברי הרמב"ם פרק ה' מהלכות ביכורים וכתב דמכזיב ועד אמנה מפרישין שתי חלות כמו שהיה מקודם וזה לא פירש בהלכות גדולות:

ושורפין אותה. וכל שכן בחוצה לארץ כך הגירסא בפ' כל הבשר ומיהת הא דוכ"ש בחוצה לארץ אינו מלשון הלכות גדולות שלא ראיתיו שם וגם הר"ש לא העתיק כן:

העושה עיסה וכו'. היא המשנה דלעיל בריש סימן ח':

דהא קי"ל. בפ' בתרא דעבודת כוכבים סי' י"א והאריך בזה רבינו בפ' גיד הנשה סי' ל"א:

בכדי אכילת פרס. פירש"י ד' ביצים ובפרק בתרא דיומא אבאר פסק זה בעה"י בספר ד"ח:

וחזי לאצטרופי כדנפשיה. פי' כאילו לא נתבטל והיה בנפשו כלומר בעצמו:

דאיכא כו'. כלומר כגון היכא דאיכא וכו':

והשיב כטעם וממש תטה. וילפינן לה ממשרת או מגעולי עובדי כוכבים כ"כ בפרק גיד הנשה סימן ל"א ולקמן מפרש רבינו הירושלמי דלעיל:

טעם כעיקר. לעשות טעם של איסור כעיקרו וממשו:

ואז נהפך כולו חטה. עיין בפ' ג"ה ס"ס ל"א:

והירושלמי כו' קאי גם על פי' ר"ת:

וחשיב כולן חטין. ומש"ה חייבת בחלה:

כיון דרובה אורז: ואע"ג דלרבינו חיים איתא מ"מ כזית בכדי אכילת פרס אפ"ה אין בא לידי חימוץ והיאך וכו':