לוח ארז חלק ב תסט

מצות ג"ח היותר גדולה אם מחזיר לו אח"כ את המשכון עושה מצוה בשלו ולא שייך בו תו מי הקדימני ואשלם. כי כביכול הוא מקדים לפני ה'. וז"ש ולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך לא שהוא מקדים לך כ"א אתה מקדים לו כביכול ועושה צדקה קודם ולפני ה' אלקיך. וזהו ע"י שתשיב לו את העבוט שכבר עשית בו פ"א מצוה וקנית אותו ע"כ רק לך הצדקה

לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. ונ' עפמ"ד במד"ר ס"פ בראשית. מצינו לאחרונים בזכות ראשונים מנין לראשונים בזכות אחרונים שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' באיזו זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח. ועוד אמרו במדרש כי אאע"ה ניצול מכבשן בזכות יעקב שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. נמצא שלפעמים זכות אבות מגין על הבנים ואם גם הם רעים במעלליהם לא יומתו כי ינוצלו בעבור תלדותיהם היוצאים מהם כאז"ל שני פרידות טובות עתידין לצאת. וזהו לא יומתו אבות ויחוס הש"י עליהם על ובעבור הבנים שיולדו להם. ופעמים להיפך בנים ע"כ לא יומתו אף שהי' מן הראוי שנפשם החטאת תמות הוא נושא עוונם בגלל אבות ועובר על פשעם. רק אם עוונותיהם ועוונות אבותיהם יחדיו יספו שאוחזים מעשה אבותיהם והם רשיעי בר רשיעי וזהו איש בחטאו כל אחד מהם הן האבות הן הבנים יחטאו רק אז ימותו

כי יהי' ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע והפילו השופט לפניו והכהו כדי רשעתו במספר ארבעים וגו' לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך. יל"ד דהול"ל ונגשו אל השופט כמו בסיפי' דקרא והפילו השופט מאי אל המשפט דקאמר וכי אל המשפט נגשים והלא אל השופט יבואו. ונ"ל עפמ"ש כי יהי' להם דבר בא אלי והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו. כי לפעמים באים הבע"ד לא שהאחד רוצה להוציא ממון שלא כדין מחבירו ח"ו כ"א הם בעצמם בספק למי הכסף ובאים לשאול שאלה דעת תורה להיכן נוטה. והנה כשהדין הוא זיל קרי בי רב ומפורש בתורה אז שני הבע"ד יחדיו מסכימים לפסק הדין הזכאי והחייב שניהם כאחד עונים ואומרים יפה דן שגם החייב יודה לזה שחבירו זכאי ולהיפך הזכאי יודה שחבירו חייב. ע"כ אין הדיין צריך להזהר כולי האי שלא להעניש את החייב יותר מדאי אחרי שכולם רואים בפומבי שהוא ראוי לחייב. לא כן אם הדין איננו מפורש רק שצריך הדיין לחתוך את הדין ע"פ שיקול דעתו וסברתו והכרעתו ברוח מבינתו. אז אין החייב וסייעתו מסכימים לזה שחייב כי אומרים שהוא טעה. ע"כ צריך הדיין ליזהר ביותר שלא להכביד העונש יותר מדאי אחרי שהדבר תלוי רק בעיני שכלו. וזהו שרמז הכתוב כי יהי' ריב ונגשו אל המשפט שלא יהיו צריכים לשיקול דעת השופט כ"א שיגשו אל המשפט לראות את המפורש בכתוב. אז והצדיקו והרשיעו שני הצדדים יסכימו להצדיק את הצדיק אף הבע"ד המתחייב בע"כ יאמר אמן. וכ"ז אם הדין מפורש. אבל והי' אם בין הכות הרשע שצריך הדיין לסמוך על חכמתו ובינתו. וכ"פ בבעה"ט ובאוה"ח בין מלשון בינה וע"י הכרעתו מכים את הרשע והפילו השופט לפניו לפי דעתו ושכלו ואז אין המתחייב מסכים לזה. ע"כ צריך להשמר ולהזהר שלא יכנו יותר מדאי. והטעם כי ונקלה אחיך לעיניך. אחרי שרק עיניך הדיין הרואות ברוח בינתך שהוא חייב להלקות ולהקלות ע"כ לא יוסיף וגו'. ועפ"י האמור פירשתי המדרש בפ' משפטים. בא וראה כמה חיבב הקב"ה למשה שבשעה שחיסדו אותו ואמרו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו אמר הקב"ה בזה שחיסדתם אותו אני נותן לו גדולה שנאמר ואלה המשפטים. כי דתן ואבירם