לוח ארז חלק ב תלח

המגיד אמר חכם מה אומר וכו' כי החכם שואל למה צוה ה' אותנו הרבה מצוות שהם כולם זכר ליציאת מצרים כמו פסח מצה מרור תפלין שבת ויו"ט וכדומה רבים. כי אם גם כשנזכור גאולת אבותינו מעבדות לחירות נשמח ונודה לה' על כל הטוב אשר גמלנו מ"מ גם יכאיב אותנו הזכרון הזה כי עי"ז נזכור גם כן גודל התלאה אשר מצאתם במצרים. ויעציב אותנו זכרנו כי לפני הגאולה שתו כוס התרעלה מצו שמרי' אבותינו המדוכאים בחבלי עוני. א"כ הלא יותר טוב שלא נזכור תמיד ביציאת מצרים. וזהו שאלת החכם מה העדות והחוקים וגו' למה לנו כ"כ מצוות המעלים בזכרוננו עצב ואנחה. והתשובה ע"ז אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הכוונה כי באמת גם הזכרון בשעבוד הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים גם הוא לא יעציב אותנו כי באמת קושי השעבוד בעצמו הי' לטובתינו כי מצרים הי' כור הברזל ששם נזדככו ישראל ויצאו נקיים מכל פסולת. וגם כל המתנות הטובות שניתנו לישראל לא ניתנו אלא ע"י יסורין כמאז"ל. וגם למדו בכל צרתם להתאמץ ולבטוח בה'. נמצא שהשעבוד הי' בעצמו סימן הגאולה. וע"ז אמר במדרש שיר השירים שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים. כלומר גם בעת ההוא שהייתי שחורה במצרים מחמת קושי השעבוד. גם בזמן ההוא הייתי נאוה כי הגלות בעצמו הי' ראשית הגאולה כי לא היו ראויים לגאולה אלא ע"י הגלות החזק והמר. נמצא לפ"ז שיציאת מצרים לא היתה התחלת הגאולה כ"א סוף הגאולה היתה באמת מעת החל השעבוד כי באמת השעבוד הי' המצמיח הגאולה. ע"כ הקרבן פסח שהוא זכר ליציאתם ממצרים אינו נאכל כ"א אחר מצה ומרור. להורות נתן שתחלה באה מצה לחם עוני ואעפ"כ הוא ראשית הגאולה. ואח"כ מרור המורה על מירור חייהם והיא אעפ"כ סימן לגאולה כנ"ל כי כאשר יענו אותו כן יפרוץ עי"ז הגאולה. ולבסוף בא הפסח זכר ליציאת מצרים והוא סוף הגאולה ע"כ פסח נאכל על השובע. וח"כ גם זכרוננו על גודל עניים ומרודם במצרים לא יכאיב אותנו אחרי שנדע בטח כי הגלות הי' מוכרח לגאולה. וזה מענה נכון על שאלה הנ"ל מה העדות וגו' כנ"ל אין מפטירין וכו' להורות כי פסח לא הי' תחלת הגאולה כ"א נם מצה ומרור סימני הגלות גם בהם כבר התנוצצה שמש הגאולה והנה אם גם אנו בעניינו לא נראה בעיני בשר בגלות המר כמצרים דבר המשמח וסימן גאולה בכ"ז אין זה מן התימה בידענו כי נפלאים דרכי ה' ונעלמו מעיני כל חי. כי נגד עינינו בכל יום שהאדם יראה רק לעינים ובמקום אשר ידמה כי שם רק מות ורע בכ"ז שם החיים והטוב. למשל אנו רוחים בחורף ידמה כל אדם כי אבדה הארץ שבתה ממלאכתה מלאכת הטבע ונפלה בתרדמת החורף. רק כשיגע האביב הנצנים נראו בארץ אז נבין כי גם בימי החורף לא הפריעה הטבע את מלאכתה. רק שאנו אשר רק למראה עינינו נשפוט ובאשר כי בחורף אותות הטבע לא ראינו דמינו בנפשנו שלא תעשה מלאכת מאומה. עד הגיע תור האביב ושלח פארותיו מעשיו להתפאר אז נבין שגם החורף הכין את האביב. כמו כן הי' בגלות מצרים אם גם עינינו לא ראו את גאולת אבותינו רק לעת צאתם מעם לועז ולא מקודם בכ"ז כבר החלה הגאולה מקודם. וז"ש הכתוב שמור את חודש האביב וגו' כלומר תשמור בעין שכלך את חודש האביב כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה. כלומר ע"י השכלה שתלמוד מחודש האביב כנ"ל שתדע כי גם בחורף לא הרגיעה הטבע ממלאכתה מזה תדע כי הוציאך ה' ממצרים בעוד ליל הגלות חשכה עליך והגאולה החלה וקמה בעוד לילה. וז"כ הגמרא וכי בלילה יצאו והלא ביום יצאו אלא מלמד שנגאלו מבלילה. והמשך הכוונה אם תשמור ותביט בעין שכלל על חודש האביב בו נצנים נראו בארץ וכך כחות הטבע אשר נראה כמתים בימי הסתיו