לוח ארז חלק ב תד

ואת זכרי' בן ברכי' וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש א' וזכרי' במקדש ב' אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכרי כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' קיימת אמרו לו נחמתנו. וכ' מהרש"א בח"א דלפיכך הי' משחק אחרי ראינו שהמקום המקודש אשר הי' מקדם ארץ מבורכת לא יחסר כל בה ועתה היא ארץ לא מבורכת ארץ מסכנות אשר אין בו מקום ראוי לאדם רק שועלים הלכו בו זהו לאות כי הארץ רק לנו בנ"י לנחלה ומברכתנו היא תבורך ע"כ בעזבנו אותה גם היא לא תתן את ברכתה לאחרים עיי"ש דבריו הנחמדים וזהו לדעתי כ"ה איכה ישב' בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. כי לע"ע אף שהמון לאומים ינהרו לירושלים בכ"ז היא יושבת בדר לא יצלח בה מאומה כבשאר ארצות כ"א גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לז"א אף שהיא לע"ע רבתי עם שבאים אלי' המון לאומים אלה מים ואלה מצפון בכ"ז לא תתנחם בזה כ"א היא כאלמנה אשר נוחם יסתר מעיני' ולא תתן את חילה לאחרים. כמו כן ירושלים שנתאלמנה מבעלה ישראל אף שהיא רבתי בגוים בכ"ז יושבת בדד. ואמנם כוונת המאמר הנ"ל נ"ל כי אז"ל במס' סוטה משחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו שנאמר בערב תאמר מי יתן בקר ובבקר תאמר מי יתן ערב. והוא לכאורה תמוה כי עינינו רואות שהיום הזה טוב לנו מאבותינו אשר היו נגשים ונענים בשעבוד גלות קשה ועול כבד ואנו אף שלא נבנה בהמ"ק בימינו בכ"ז היתה לנו הרווחה שנותן לנו חירות וחפשיות ככל העמי' וא"כ איך אמרו שכל יום קללתו מרובה ח"ו. אבל באמת כוונתם אם גם עול גלות הוקל מעט מעל שכם בנ"י ולכל בנ"י הי' אור במושבות' כ"ז רק לענין הגופני אבל גלות הנפשי ביטול תורה ועבודה בכל יום הכביד אכפו עלינו ביתר שאת בעוה"ר כי בכל יום ויום ירבו המתפרצים וכ"ז שהי' הגנות בכובד עול הגוף אז נאמר עמו אנכי בצרה כלומר בצרת הגוף פתי ישראל אל ה' ישמע ויושיעם אבל אחרי היתה הרווחה יכבד לבם ח"ו. וזו הקללה מרובה כל יום מחבירו. ע"כ אז"ל יאה עניותא לישראל כי עי"ז יכנעו ויפנו אל ה'. וע"ז נאמר בבקר והוא העת ההוה שזרחה עלינו שמש החירות תאמר מי יתן שיהי' מעט ערב והוא כינוי לגלות ישראל למען יפנו ישראל אל ה' בצר להם. ובערב הוא לע"ע שכבר אנחנו בערב הגלות כי ארכו לנו זה כמה ימי הגלות. תאמר מי יתן בקר הוא ראשית הגלות כי אז בעת הכביד עלינו הגלות עול נחושתו אז הימים הראשונים היו טובים מאלה בענין התורה והאמונה. והנה בימים הראשונים שהיו מצפים לגאולה מתוך חשכה אף שבמאוד הצטערו בהתמהמה ואי חור הגאולה בכ"ז האמינו שבוא יבוא ולא יאחר ואם יתמהמה חכה לו. אבל לע"ט שהיתה לנו רווחה בארץ אחרת כהיום הזה יש מהאנשים שאין מצפי' עוד לגאולה ואינם מצטערים עוד על שוממות ארץ הקדושה ונתקיים בהם נבואת אורי' לכן בגללכם ציון שדה תחרש כלומר בשבילכם לא הייתם מקפידים אם ציון שדה תחרש ואין לכם צער מזה. ובזה אנו מכינים עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ויל"ד מדוע דוקא זקנים. אבל באמת אחרי אמרם כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו מתאבל אינו זוכה וכו'. א"כ הנערים ילידי זמנינו שכמה מהם בעוה"ר אין מאמינים בגאולה ואין מתאבלים על הגלות הם לא יזכו לגאולה. רק הזקנים שבנו אשר עוד בהם רוח תורה וי"ש מקדמת דנא הם ישבו ברחובות ירושלים. והנה השועל הוא החכם שבחיות הוא למשל על הלץ פתי בערמה. וכהיום הזה מצינו כמה וכמה שועלים המחבלים כרמים כרם ה'