לוח ארז חלק ב שצו

בפ' נח כי אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כי נאמר אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו ירמוז על הדור הזה אשר כל יגיעתו ומטרת חפצו הוא להשיג כל מחמדי תבל ושבתם ומנגינתם כל היום לאסוף סגולת מלכים ורק אל הארץ יתנו עיניהם לאכול מפרי' ולשבוע מטובה. אבל בשביל הדברים השמימים אין כאן תשוקה וכוסף. ע"כ אחרי שרק עפר לחמם ויסודם אשר ממנו יצאו וסופם ותכליתם אשר אליו ידרושו הוא רק העפר הגשמי. ע"כ אם גם שהתוה"ק תעמוד לנגדם ותאמר כי בנפשם הוא פרנסתם באיסור ע"י חילול ש"ק וכדומה. בכ"ז אחרי שרק אל העפר והגשמיית יתנו עיניהם. ע"כ גם במחיר לתת נפשם לשחת יביאו לחמם. ע"כ גם הם מסכנים את נפשם וחייתם למען יוכלו הרבות לאכול בשר לשבעה בשביל שעיקר מגמתם הוא העפרי. אבל באמת לא יעשה כן בישראל שנאמר ונשמרתם לנפשותיכם שאסור לאדם להביא א"ע לידי סכנה למען יגיע על ידו לתענוגי הבשר. אבל רק בעת אשר הנשמה היא בסכנה שתבוא לידי חטא וזוהמא אז צריך להשליך חייתו מנגד עבור קדושת נשמתו כמו בג' עבירות שהחיוב בהם יהרג ואל יעבור וז"ש אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. אין אתם רשאים להתאוות לאכול בשר ולמסור עבור זה נפש ודם האדם לעלות הרים ולירד תהומות ולשפוך דמים כמים עבור שתגיעו לאכילת בשר ואך אז את דמכם אדרוש שהש"י דורש ומבקש ממנו שגם את דמינו נשפוך אם הוא "לנפשותיכם" דבר המגיע אל הנפש והנשמה שלא תנזק. עבור זה רשאים אנו ומצווים לשפוך דם. אבל למסור נפש עבור אכילת בשר כן לא יעשה בישראל. ולפ"ז אם בא האדם לעשות מצוה ולמסור נפשו בעד התוה"ק אינו רשאי להחמיצה ולחשוב מחשבות טרם יעשנה כ"א ימהר לעשות אותה כמו שעשה פנחס בקנאו קנאת ה' צבאות וכמ"ש לעיל פ' ויקרא בפ' כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ע"ש. אבל אם צריך האדם לפעמים לעשות עבירה אף שהיא לשמה ואחז"ל גדולה עבירה לשמה. בכ"ז צריך להתבונן הדק היטב טרם יעשנה. ע"כ אמר הנביא שהם עשו להיפך כי בבואם לעשות צדק אז לא החישו מעשיהם כ"א ילין בה הרבו לחשוב מחשבות ורעיונות על משכבם סליקו בטרם עשותם אבל ועתה בלי שום התבוננות כ"א במהירות נמרץ היו מרצחים

מול סוף. במסורה הביאה בעה"ט. מול סוף מול את בני ישראל שנית. י"ל עפמ"ש במק"א לפרש מאז"ל שלא מלו בנ"י במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית. היינו כיון שטעם המילה הוא להתיש כח היצה"ר ע"כ במדבר שהצפוני הוא היצה"ר הי' רחוק מהם לא הוצרכו למילה עיי"ש. והנה, כ"ז אי טעם המילה הוא להתיש כח היצר אבל אם המצוה למול הוא בלי טעם ותכלית הנז' רק שהוא מצוה בעצמותה וחק בשארו שם גזרת מלך כשאר המצות אז אנחנו לא נדע מה נעשה לאבותינו במדבר שלא מלו. וז"ש מול סוף כלומר המילה אינה מצוה עצמיית לבד. כ"א יש לה סוף ותכלית להתיש כח היצה"ר (ובעוללות אפרים פירש ג"כ מול סוף מלשון סוף וקץ). וע"כ מול את בנ"י שנית שלמדו רז"ל מזה שבמדבר לא מלו

בין תפל ולבן. פרש"י הוכיחו על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. צריך להבין דמשמע שע"ז נתרעמו על שהי' המן לבן ומאי איכפת להו בזה להביט אל מראהו. ונראה כלפי שאז"ל שהמן כל טעמים שהיו רוצים היו טועמים בו ואפ"ה לא הי' נוח להם בזה כדאיתא ביומא דף ע"ד שאמרו אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל. והנה מראה הלבן הוא מראה היסודי גרונד פארבע שעלי' יצטיירו כל המראות כידוע. ע"כ תפלו על המן שהוא לבן כלומר