לוח ארז חלק ב שסא

ויפתח ה' את פי האתון וגו'. בענין פתיחת פי האתון דצריך להבין למה הוצרך הקב"ה לעשות נס זה נ"ל עפמ"ד במס' אבות דפי האתון הוא אחד מעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות. הכוונה כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור כתרגומו ויהי אדם לנפש חי' לרוח ממללא: ואם האדם מקדש דיבורו להש"י אז הוא ראוי ליתרון זה. אבל אם הוא מחלל את דיבורו אז נמשל כבהמה ולא נאה לו היתרון. וזו היא ששנינו במס' אבות חי' רעה בא לעולם על שבועת שוא. כלומר אם האדם מחלל דיבורו ע"י שבועת שוא אז הוא נופל ויורד ממדרגת אדם למדריגת חי' רעה והיא היא שבאה לעולם דהיינו שהאדם בעצמו נעשה חי' רעה. וזהו שכתוב בתהלים אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו כי לא נוכל לומר על דבר שהוא מחריש ושותק אלא אם יש בכחו לדבר. והנה אם האדם מחלל את יקר יתרונו אזי הוא נמשל כבהמות וגם להם יאה כח הדיבור כמוהו אלא שנדמו ומחרישים. וזהו ויהי האדם לנפש חי' אם האדם ביקר הוא ודומה לנפש שהיא גבוהה במדרגה מן הגוף כמו כן גם האדם הוא נפש לעומת החיות אז נאה לו רוח ממללא. ומכלל הן אתה שומע שאם האדם מחלל דיבורו אז גם לבהמה נאה הדיבור כמוהו. על כן כשרצה בלעם לחלל כח דיבורו לקלל בו את ישראל פתח ה' את פי האתון להורות שאם כן גם לבהמה יאות הדיבור ואין יתרון לבעל הלשון. והנה כל ימי השבוע חול ויום השבת קודש הוא. ובין השמשות הוא תלוי בין קודש לחול. וכמו כן פי ודיבור הבהמה הוא תלוי ועומד. אם יזכה לקדש דיבורו אז רק הוא ידבר ולא האתון אבל אם יחלל אותו אז גם לבהמה נאה הדיבור וז"ש פי האתון נברא בע"ש בין השמשות כנ"ל

וישם ה' דבר בפי בלעם. בילקוט. מלאך ישב לו בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברי וירפאם. ר"י אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו אין דבר האמור כאן אלא מסמר שנאמר כל דבר אשר יביא באש תעבירו באש. י"ל הכוונה כי רבים קמים על בנ"י לכלותם ח"ו לבלתי השאיר משונאי ישראל שריד ופליט והקב"ה מצילנו מידם בשני אופנים. א' שהוא נותן לאומות שכל ותבונה ודברו ישלח ילהם למען יפקחו עיניהם ויראו כי שנאתם את ישראל הוא שלא כשורה כי הלא אח עשו ליעקב כל בני תבל בני אלקים המה ולמה יצר וירע אחד לחבירו בעבור שינוי אמונה ודת. ובהשכילם ד"ז ישובו ממחשבתם הרעה והיתה הרוחה. וזהו כוונת המאמר מלאך ישב לו בגרונו. כלומר מחשבות טובות ירדו מן השמים אשר לא הניחוהו רק לברך את ישראל ולא לקללם. שנאמר ישלח דברו וירפאם. הש"י משלח דברו מן השמים לרפאות מחלת השנאה המגונה והעכורה. אך לפעמים נא יועיל ד"ז להצילנו משונאינו עושה הקב"ה עמנו אות לטובה באופן ב' דהיינו ששולח יסורים עליהם ועושה בהם שפטים עד שידעו כי יד ה' עשתה זאת להם על שהצירו לישראל על לא חמס בכפם כמו שהי' במצרים שהביא עליהם מכות בשביל שהשתעבדו בישראל בפרך ואז שבו ממזימתם. וז"ש ר"י מסמר של ברזל ישב לו בגרונו שלא הניחו לקלל שנאמר כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש. כלומר כשהאומות באים עלינו באש לכלותנו אז הש"י ג"כ נשפט עמם באש ומעבירה מהעולם ועי"כ שוב לא יוסיפו לקלל אותנו

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. הכונה עפ"י המסורה כולנו בני איש אחד נחנו נחנו נעבור חלוצים. נחנו פשענו ומרינו כי מעשה אבות סימן לבנים וכתבו המפרשים כי באבינו הראשון אאע"ה כבר נאמר ונרמז לו כי יחידים נהי' בין האומות כשה פזורה נדחה. כמו שהוא הי' אחד כמ"ש הביטו אל אברהם