לוח ארז חלק ב שמה

כסברתו ודעתו היא הנאמנה והאמתית ע"כ כל רוחות של החולקים עליו לא יזיזוהו ממקומו. ולהיפך החולקים אין אנו נוכחים לדעת בשביל שהם רבים בודאי כוונו אל האמת לאמתו דלמא כרובם כן חטאו בדעתם ורק בשביל שהם רבים וכן שלמים כל א' וא' סומך את דעתו במקצת על דעת חבירו ויתברך בלבבו לאמר חבירי בודאי אינו טועה בדרך השכל ע"כ גם אני כמוהו. ע"ד דאיתא בש"ס כיון דאיכא דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה. וא"כ ח"ו יצא משפט מעוקל. אבל באמת זה אינו דאין אדם רשאי למשוך בדעתו אחרי דעת חבירו ורק את אשר יעמוד חי וקיים לפני כסא שכלו את זה יקריב אליו לומר עליו שכן הוא הדין אבל מה שחבריו אומרים כן זה אינו מעלה ואינו מוריד. וכיון שכן נהי דהיחיד המתאמץ לעמוד על דעתו נגד הרוב סובר שהאמת אתו בכ"ז אחרי שרבים אשר ג"כ כאו"א רק על רוח מבינתו יתמוך ולא על של חבירו א"כ אינהו עדיפי מיני' כיון שרבים אומרים לנפשם ושוקלים בפלס דעתם שהאמת אתם אף שדעת היחיד ג"כ נראית נכונה עפ"י עדות התאמנותו מ"מ יחיד נדחה מפני רבים. והנה מ"ש שאם יפטור מתוך דבר הלכה מתוך כך זוכרהו צריך להבין הלא אף אם יזכור את ההלכה מנ"ל שיזכור את מי שאמרה דלמא מי שאמרה לא הסכים כלל להלכה זו ולא אמר אותה סוביעקטיוו שגם דעתו נוחה הימנה כ"א אמרה רק אביעקטיוו מבלי משים נפשו עלי' שיסכים על ידה. אבל לפ"מ שהוכחנו מכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דכל חכם וחכם שמורה הלכה לא די שיסמוך בכל כחו על הסכמת חבירו כ"א גם בלבבו יבין שהאמת אתו. א"כ כיון שאמר לו הנפטר את דבר הלכה מוכח שגם הוא הסכים על ידה וא"כ שפיר ע"י ההלכה יבוא לכלל זכירת האדם האומרה. וא"כ כוונת הירושלמי מבוארת שהי' קשה לו כנ"ל מנא לן דאתיא זכירה ע"י דבר הלכה וע"ז משני כמד"א יחיד ורבים הלכה כרבים מזה מוכח כנ"ל דדעת האומר מתאים עם ההלכה אלא שיש לשאול איך אפשר בדיני התורה אשר בשמים יסודם ממקור החכמה העליונה חצבו עמודי' ונאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וא"כ האיך אפשר ששכל האנושי הרואה באספקלריא שאינה מאירה יסכים בדברים העומדים ברומו של עולם בדבר ה' זו הלכה עם השכל האלקי אשר הוא גבוה מעל גבוה. אלא שכבר ישבו על מדוכה זו גדולי המחברים וביתר ביאור בס' דרשות הר"ן ז"ל על מאז"ל לא בשמים הוא. והעלו כיון שבנים אנו לה' אלקינו וישראל עם קרובו חלקי ה' אמרה נפשנו ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומאיר עיני חכמים בניצוץ מחכמתו הנפלאה. כמו שמברכים על חכמי ישראל ברוך שחלק מחכמתו וליראיו. ע"כ יהיב חכמה לחכימין העוסקים בתורה לשמה וה' עמם שהלכה כמותם. ע"כ יסכים שכלם אשר הוא חלק מהשכל העליון ב"ה להורות כתורה וכהלכה מה שלא עשה כן לכל גוי שהם בשכלם האנושי לא יכולו להשיג אמיתת התורה. והנה אז"ל ישראל כשהם עולים עולים עד למעלה וכשהם יורדים יורדים עד לעפר. וכתב מהרש"א בח"א כתובות דף ס"ו דהטעם משום דישראל הם חלק ה' ע"כ כשעולים עולים עד למעלה אבל כשח"ו עוזבים את ה' וגם אין מזל לישראל ישח לארץ בטנם עיי"ש. ונראה דמה"ט שישראל או שעולים למעלה ראש או למדרגה התחתונה נוכל לקרוא את עם ישראל עליונים ותחתונים. כלומר שאינם אלא או עליונים למעלה או תחתונים למטה לגמרי אבל מדה בינונית אין בהם. וכיון שמזה מוכח כמ"ש מהרש"א הנ"ל שישראל הם חלק ה' ומזה הטעם שישראל הם חלק ה' ושכלם הוא נאצל מהוד שכלו ית' ע"כ תסכים דעתם עם דעת תורה ודעת שמים. ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאמר מרע"ה "עליונים ותחתונים" הם ישראל אשר הם או עליונים או תחתונים תמיד ולא בינונים ועי"ז מורים שהם "ברשותך"