לוח ארז חלק ב רצא

רש"י בזה דסיפי' דקרא הוא הלא זיל קרי בי רב הוא. ונ"ל הדברים כפשטן דצריך להבין מנ"ל להש"ס להכריח מדכתיב דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. ונראה אחרי שדרך המקרא לדבר בדרך לא זו אף זו מן הקל אל החמור א"כ יקשה בסידורא דהאי קרא דמתחלה קאמר דנדחה היא והיינו נדחית בידים ונייאש לגמרי ואח"כ קאמר דורש אין לה משמע רק דאין דורשין בשלומה אבל לא שנדחית לגמרי מהלב ואיפכא הול"ל מתחלה אין דורש שאין דורשין בשלומה כדבעי ואח"כ הוסיפו אף נדחה היא שנדחית לגמרי ומזה הוכיח הש"ס דעיקר קרא לדיוקא שהקב"ה רוצה שלא תהי' נדחה וגם בעיא דדישה ומכוון סידור הקרא דמתחלה אמר לא מיבעיא שלע"ע היא נדחה לגמרי אף גם מה שלע"ע דורש אין לה אינו נכון כי בעיא דרישה א"כ סדר הקרא על נכון דבתחלה לא תהי' נדחה ולבסוף אף דרישה תהי' לה וזה שכוון רש"י במתק לשונו דורש אין לה סיפי' דקרא ולא כתב זאת ברישא דקרא אע"כ דקאי לדיוקא וא"ש הסדר כנ"ל. עוד י"ל בשנדקדק עוד במאי דכ' רש"י לשון ציון היא דורש לה סיפי' דקרא היא. דכיון דעיקר דרשה הוא מדורש אין לה למה הביא רש"י ז"ל גם הנך תיבות ציון הוא. ונראה דבקרא י"ל כיון דכל המקרא בציון איירי למה לא התחיל קרא בציון אעלה ארוכתך וגו' קראו לה נדחה ומדוע המתין בציון הוא שזה נושא המאמר עד לבסוף ע"כ דרשו מזה דבעי דרישה. והכוונה עפמ"ש בספרי פ' עקב הובא ברש"י ורמב"ן שם דדריש פ' הציבי לך ציונים הנאמר בירמי' לעשות ציון וזכר לגאולה עיי"ש. וא"כ מתמה קרא ע"ד נבל שמו ונבל הוא ה"נ קאמר ציון היא ושמה מורה שצריך לעשות ציון וזכר לה ובכ"ז דורש אין לה. וז"ש רש"י ציון הוא סיפי' דקרא הוא והו"ל למכתב כן בראש המאמר אחצי שכל הפסוק מדבר בציון אע"כ דבעיא דרישה כנ"ל. ועפ"י דברי ספרי הנ"ל י"ל מאמר הגדה חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים וגו' אשר צוה וגו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והוא עפמ"ש בספרי הנ"ל על פ' ושמתם את דברי אלה על לבבכם אף לאחר שתגלו תקיימו המצות שלא יהיו לכם חדשים כשתגאלו ועיי' פרשת דרכים דרוש כ"ב לפ"ז י"ל דה"ט דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחרי שקרבן פסח הוא רומז לגאולה ולא ימוש מלבנו זכר הגאולה ע"כ ישאר טעם הפסח בפי האוכל ולא יבוא דבר להשכיח זכרו וטעמו. ע"כ החכם שואל מה העדות וגו' אשר צוה ה' אתכם בגולה שאתם בארץ נכרי' והלא עיקר חיובם בהיות ישראל שרוים על אדמתן. לזה בא כמשיב כד' הספרי שהם לזכרון ע"כ אמור לו כהלכות הפסח כמו שאין מפטירין ה"פ אפיקומן מטעם זכר כמו כן כל המצות צריך לקיים בגלות כדי שלא יהיו בעינינו כחדשים והנה בקרא נאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי' ודרז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ע"כ כ"ז שאנו זוכרים עוד את ארץ הקדושה ומשתוקקים לשוב אלי' לחונן את עפרה לא יזנח לעולם ה' ואף אם אין בנו מעש יזכור ברית אבות לבנים אבל אם ח"ו נתייאש מן הגאולה ונסיח דעתנו לגמרי מאה"ק וציון נדחה נקרא לה ודורש אין לה. אז איך יועיל זכות אבות כי יעשן אף ה' ח"ו על אשר שכחנו ציון וירושלים וזכרונם שמנו אחורי הדלת. וז"ש וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ואף שאזכור הזכיות האלו שבעבורם היו ישראל ראויים להגאל בכ"ז אחרי שהארץ הקדושה רק אני אזכור אבל לא הם יעלו על לבם זכרונה כ"א והארץ תעזב מהם לגמרי מחוקה מלוח לבם והטעם שלא רצו לזכור את הארץ הוא יען וביען במשפטי מאסו שלא רצו לקיים התורה והמצוה בארץ ע"כ לא יאבה ה' סלוח להם. ומיושב בזה מה שהקשו המפרשים מה שייכות לזכירה זו בתוכחה הלא זכירת זכות אבות לטובה היא ודברי של"ה הק' ידועים.