לוח ארז חלק ב רעה

אמר יעשה תשובה ויתכפר וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. והנה ידוע שהמילה הוא במקום קרבן כדאיתא בזוה"ק ובמדרשים ע"כ באה המילה ביום השמיני כמו קרבן בהמה שלא ירצה עד יום הח' ובזה מבואר כוונת המדרש הנ"ל לנכון

כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה הנפש ההוא מעמי'. יל"ד דהול"ל תכרת הנפש אחרי שהוא עונש על העתיד. ונראה ע"פ המדרש ה' אורי בר"ה וישעי ביה"כ. כי כסיל בחשך הולך ואינו רואה כי אחריתו דרכי מות ודומה למי שנאבדה ממנו מרגלית יפה באישון לילה ואין מאיר לו כדי למצוא אבידתו ע"כ הקב"ה ברחמיו מאיר לארץ ברחמים בר"ה ומאיר לנו ע"י התעוררות את הדרך אשר נלך אבל יש שעינים להם ולא יראו אף שקול דודי דופק על פתח לבם בר"ה לעורר ישנים מתרדמת הזמן וקורא בקול גדול מה לכם נרדמים קומו והתעוררו חושו עושו ובואו אל ה' אלקיכם אשר סרתם מאחריו בכ"ז אזנים להם ולא ישמעו כי ערל לבם ואטומה אזנם מהאזין אל אמרת ה' צרופה האומרת שובו אלי ואשובה אליכם זהו אות ומופת חותך שכבר שורשו מארץ חיים ושינתם הוא כבר שינת מות כי כבר נקצצו מהאילן עושה פרי המשמח אלקים הוא עץ חיים תוה"ק וכבר יבש מעיינם. ע"כ גם אם יבא יום הגדול יום הכפורים לא ירגישו בלבותם שום התעוררות כי כלה כל לחלוחית שבהם וכל ניצוץ קדושה אבד מהם. וז"ש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעיצומו של יוכ"פ אף שכבר קדם להם התעוררות ע"י קול השופר הולך וחזק אשר כרוזא קרי בחיל לחזור בתשובה זהו סימן רע שכבר נכרתה מאז ומקדם הנפש ההיא מעמי'

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. הך סיום הפ' נ"ל עפמ"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהי' דורשין הלכות חג בחג. ופירשתי כי דיבור הוא לשון קשה ולצוות על מצות עונג החג א"צ לדבר קשות ע"כ דרשו על דיני והלכות החג שע"ז שייך לשון קשה. ופירשתי פ' וידבר משה אל בנ"י לעשות הפסח ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח. כי אחרי שדיבר אתה קשות על דיני ואזהרות הפסח ע"כ אותם האנשים שטמאו את נפשותם לא יכלו לקיימם משא"כ עונג יו"ט כל אדם יקיים בנקל ולא יצטרך לדיבור קשה. והנה ביו"ט יש שני מיני קרבנות היינו מה שהוא שלא לעונג האדם כלל כמו האיסור ממלאכה ומו"מ וזהו דומה לעולה שכולה כליל ואין לגוף שום הנאה אבל מצות עונג יו"ט שהוא חציו לה' וחציו לכם דומה לשלמים שגם הבעלים אוכלים ממנו. ומעתה אם היינו מצווים ביו"ט רק בשלמי שמחה לאכול ולשתות לא הי' מהצורך לדרוש בכל יום מעניינא דיומא לצוות לעם להתענג בתענוגים כי צווי א' עולה לכל ימי החג אבל אחרי שנצטוינו ג"כ להעלות עולות דהיינו איסור מלאכה שהגוף אינו נהנה ממנו ואר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס ע"כ מדי יום ביומו צריך להזהיר ולהוכיח את העם שלא יחללו את היו"ט. וז"ש אלה מועדי ה' אשר וגו' להקריב אשה לה' עולה ומנחה וגו' לא לבד קרבנות שהגוף נהנה מהם כמו עונג יו"ט כ"א גם עולה כולה כליל כמו איסור מלאכה. ע"כ דבר יום ביומו כלומר בכל יום מימי החג צריך לדבר ולהזהיר את העם שיקיימו עניינא דיומא. והוסיף לאמר וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם אף שהוא חובת הגוף ופשיטא שנוהג לדורות אבל הכוונה אחרי שנצטוינו לשמוח בחג יקשה האיך נוכל לשמוח אם אין העת מוכשר לכך כמו בימינו אלה אשר רבת סבבונו הצוררים לנפשנו ורוצים לבלענו חיים והאיך נשיש ונגיל הלא העת בלתי מוכשרת לזה. אבל באמת אם