לוח ארז חלק ב רעד

לא נקדש בצמנו כפי האפשרי. וע"ז אנו מתפללים ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור לא שאנו צריכים להזכירו למען לא ישכח ח"ו לא איש אל וישכח הוא ית' סוקר הכל בסקירה א' אלא כוונתינו בתפלה זו שכאשר יזכור ובודאי יזכור עקדת יצחק שמסר נפשו על קדושת שמו ית' אז ירחם עלינו ולא יעריך מעשינו נגד מעשיו כי אז אנו דלים וריקים ע"כ אנו מתפללים ורוצים ע"י התרועה ג"כ לעורר מדת רחמיו ית' אין זכרון לראשוני' שלא יזכור בעת שפטו אותנו את מעשה הראשונים וגם אין זכרון לחכם עם הכסיל שלא יעריך מעשינו נגד מעשי אבותינו הק' כי שרגא בטהרתינו לא מהני

שור או כשב או עז כי יולד וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. במ"ר הה"ד צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' א"ר יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוים בבהמה יום השמיני והלאה ובאדם וביום השמיני ימול. י"ל עפמ"ש במשנה דאבות הניעור בלילה ומהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. כי יש חוטא בגופו מחמת תאותיו כי גברו לזה יש לזכותו בדין כי בא בטענה עלובה העיסה שהנחתום מעיד עלי' יוצרו קראו רע כמארז"ל אבל מי שחוטא בנפשו כי השחית אותה לזה צריך רחמים גדולים שיצא נקי כי נשמה שנתת בי טהורה רק האדם טימא ולכלך אותה בשאט נפשו. והנה מי שבנערותו הי' ירא ה' ופרוש מעבירות ואחרי רואו שאין לאחרים אתו לא יארחו לחברתו ע"כ הוא גומר בדעתו מה לי להלוך בדרך יחידי אתערב עם הבריות ואעשה כמוהם לילך אחרי שרירות לבי. זה מופת חותך שלא מחמת תאוות הגוף הוא חוטא שהרי בילדותו בעוד רתיחות דמו בו לא חטא רק אח"כ שראה שאין איש אתו הוא פוקר ומשליך מעליו עול תורה ובע"כ שרק בנפשו הוא חוטא. וזהו הניעור בלילה שהוא הי' ער יחידי מתרדמת הזמן בלילה בעת אשר שאר בני אדם שוכבים הוזים על מטת חבלי בוז התאוה ובדעתו שממנו ילמדו לעשות כמעשהו. אבל אחרי רואו שהוא מהלך בדרך הישר יחידי הוא מפנה לבו לבטלה זהו אות נאמן שלא מחמת תאוות הגוף חוטא שהרי מתחלה כבש את יצרו רק בנפשו הוא מתחייב. והנה כבר כתבו המפרשים ז"ל שבעת העניש הש"י את האדם אינו מחשב שחטא נגד מלך מלכי המלכים רק לפי ערך פחיתות האדם באשר הוא עפר מן האדמה. אבל בתת הש"י שכר לאדם על הטוב אשר עשה הוא מחשב שעבד למלך רם ונשא כדי להגדיל שכרו. וז"ש צדקתך אם אתה רוצה להצדיק בריותיך אז כהררי אל אתה מחשב להם שעלו אל הר מרום הרים והגביהו עוף למעלה ראש. אבל כשאתה עושה משפט להעניש אז אתה זוכר. תהום רבה שהאדם הוא במעלה פחותה בדיוטא תחתונה. ומזה נראה חסדו ית' בדין. ובכ"ז אדם ובהמה מי שהי' בתחלה בתור האדם ולבסוף נעשה כבהמה והיינו שהלך בדרך יחידי ועי"ז פנה לבו לבטלה ע"כ אחר שבנפשו חטא כנ"ל לא תוכל מדת הדין להושיעו כי אין לו התנצלות אחרי שחטא בבת מרומים נפשו הטהורה והנקי' ורק תושיע ה' מדת הרחמים תרחם עליו אבל לא יזכה בדין. וז"כ אמרם ז"ל אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה עיי' כ"ס פ' זו מה שגמגם על פרש"י ז"ל. ולהאמור הכוונה כנ"ל שהיו מתחלה ערומים בדעת ולבסוף לעת זקנתם משימים עצמם כבהמה. והנה בכ"ס פי' אחרי כי כוונת הקרבן הוא שיחשוב האדם המקריב כאלו הקריב א"ע ע"ג המזבח ע"כ הפירוש שהם ערומים ויחפים מדעת דהיינו שחטאו ונכנס בהם רוח שטות של עבירה ולכפר זה משימים עצמם כבהמה להקר יב קרבן. אלו דבריו ז"ל. וי"ל בזה תושיע ה' עפ"י מאז"ל ע"פ טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך שמדה"ד אמרה הנפש החוטאת היא תמות והתורה אמרה יביא קרבן. רק הקב"ה