לוח ארז חלק ב רנח

מעל אדמתנו ונחלתנו נהפכה לזרים בכ"ז תקותנו לא נואשה לשוב ולחזור לארץ קדשנו ואם יתמהמה בכ"ז אנו מחכים ומיחלים בכל עת ועונה ישוב יקבצנו ויביאנו ברחמיו לציון הר קדשו ע"כ אנו אומרים בתחלת ההגדה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין בכפל לשונו בא לרמז לנו החילוק שבינינו ובין אומות העולם שישבו מקדם בארץ הקדושה וגורשו משם בעבור תועבותיהם שעשו ואנחנו אף שמפני חטאינו גלינו מארצנו בכ"ז סופנו לשוב אל אחוזת ונחלת אבותינו. כי אוה"ע חטאו בנפשותם ומשחתם בהם מום בם נגואלה נפשם בלכלוכי העונות ע"כ אין עוד תרופה למכתם משא"כ ישראל אף שחטאו בגופם השחיתו התעיבו עלילה בגויתם אבל נפשם ונשמתם נשארה טהורה ונקיי' ורק בבשרם חטאו ותאות גופם היתה בעוכרם ע"כ לעת קץ המקווה שיכבשו את יצרם ולא יתאוו עוד תאות בשרים אז ישובו לאחוזתם אחרי שנשמתם ונפשם טהורה היתה עומדת לעד. והנה הדבר אשר כבר הקיא האדם אחרי בא אל קרבו לא יאכל עוד כי הוא נמאס וצא יאמר לו ורק הכלב שב על קיאו לחזור ולבלוע מה שכבר הקיא. ע"כ אמר הש"י ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה אף אם תטמאו את האדמה ותגורשו מעל פני' בעבור מעלליכם הרעים בכ"ז לא תדמו לקיא צואה בלי מקום לחזור עוד לעת קץ כמו שקאה את הגוי אשר לפניכם שהם נדמו לדומן קיא וסחי מאוס אשר לא יחזור עוד. ונתן טעם לזה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. כלומר רק אם הנפשות חוטאות אז יוכרתו לחלוטין מארץ החיים אבל אתם רק הגוף בעוכריכם אבל הנפש ונשמה שנתתי בכם טהורה ע"כ לא תכרתו לעולם גם בטמאכם אותה. והנה החוטא בגוף הוא עבד לתאותיו המושלים עליו בעים רוחם והעבד ימלוך על אדונו הנשמה משא"כ מי שחוטא בנפשו הוא אינו עבד כי ברצונו ובדעתו הנשחתה הוא עושה כל תאוות ותועבות ה'. ע"כ אמר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכ"ת מה נשתנו ישראל מאוה"ע מדוע להם אין עוד פתח תקוה לשוב לארץ ואנחנו אסירי התקוה כי עוד נשוב לבצרון. לז"א כי אוה"ע שחטאו לא שנפשם היתה בוחרת בטוב ורק שהיו עבדים לתאוותיהם. לא כן אלא שהם ברוחם וברצונם היו חוטאים משא"כ אנו בנ"י עם קרובו רק ע"כ חטאנו בשביל שהשתא עבדי שאנו עבדים לתאוותינו אבל לשנה הבאה בני חורין חירות מממשלת התאוות והחמדות ע"כ נקוה כי לשנה הבאה בארעא דישראל. ועם דבר זה שהחטא בנפש חמור מחטא בגוף י"ל בפ' כי תשא העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. עפמ"ש אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ופרשתי שהממעיט ודאי במנחתו הדלה והרזה כוונתו לשמים. אבל המרבה ויוכל להתפאר במתנתו הרחבה ס"ד אמינא שיקופח שכרו כי כוונתו גם לכבוד עצמו ע"כ אמר א' המרבה וכו'. וע"כ צוה ה' שהעשיר לא ירבה כדי שלא יתגאה ותהי' כוונתו בלתי לה' לבדו והטעם שהקפיד הש"י כ"כ בתרומה זו שתהי' רק לש"ש ולא יתערב בה כוונה אחרת ושום מחשבה זרה כי אם אדם חוטא בגופו שלא יכול לכבוש תאוותיו אז אין החטא גדול כ"כ ודי לכפר אם יעשה צדקה מממונו אף שיכוין ג"כ לתועלת עצמו מ"מ הלא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. אבל חטא העגל שלא הי' החטא מחמת תאוה כי מה תאוה היא זו להשתחוו' לעגל זהב אלא עיקר החטא הי' בנפשם שנשמתם היתה מקולקלת וכיון שהחטא גדול שחטאו בבת מלך ע"כ צריכה הכפרה שתהי' בלי שום נטיי' ופניי' זרה כדי שיהא בכחה לכפר חטא גדול כזה. וז"ש העשיר לא ירבה והטעם שלא יתגאו כ"א יתנו את תרומת ה' בכוונה רק לשם שמים. והסיום לתת טעם