לוח ארז חלק ב רנא

אשר טומן להם ולא ידעו כי בנפשם הוא כ"א הטמא יקרא בפה מלא כי טמא הוא כמ"ש אל תתירא מן הפרושים וכו' אלא מן הצבועים. ואפשר משום זה נאמר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, עפמ"ש באבות הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. כי כל ישראל ערבים זב"ז כשרואה א' בחבירו דבר מגונה מצוה להוכיחו ולומר לו אחי חטאת לה' לך ושוב ואין התנצלות על כי חשב בנפשו שבודאי החוטא לא יקבל תוכחתו כי אין החוטא הולך במכוון בעצת יצה"ר רק כמארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות זה יצה"ר יארוב לנקי חנם לאשר הולך בחשך אבל אם יבוא א' ויראהו בור אשר נפל בה ופח יקוש אשר נלכד בשחיתותיו בודאי יעזוב דרך עקלקלות וישוב ללכת בדרך הישר. וז"ש הכל נתון בערבון שכל א' ערב בעד חבירו. והטעם ומצודה פרוסה על כל החיים הוא רק כמו מצודה שצדין בה העופות כן דרך יצה"ר. שרק ע"כ חוטא אדם על אשר לא ידע כי בנפשו הוא וא"כ אם יגלו את עיניו ויראה כי ברע הוא בודאי ישמע לקול מוכיחו ע"כ אם אינו מוכיחו הוא ערב בעדו ויחשב לו לחטאת. ולפ"ז כיון שכל הערבות אינו אלא בשביל שהחוטא מסתמא נכנס בו רוח שטות ועיניו השע מראות הרעה אשר הוא עושה וכל דרך איש ישר בעיניו. וכ"ז במי שחוטא ואינו מכסה פשעיו אבל אם הוא מראה א"ע בפני הבריות כאינו חוטא ורק במסתרים תחטא נפשו א"כ זה יודע מחטאיו ובכ"ז לא ישוב ממילא על איש כזה אין עוד ערבות כיון שבודאי לא ישמע לתוכחה כנ"ל וז"ש במצורע שהוא האיש אשר בתוכו הנגע ולפנים יתראה כמו טוב עשה בעמיו הוא ישב בדד מחוץ למחנה כלומר לא יחשב בכלל האומה שיכשל איש בעון אחיו להיות ערב בעדו כי הוא לבדו ישב אין לאחרים חלק ונחלה עמו: מצורע

זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. פירש"י מלמד שאין מטהרין אותו בלילה כי בסוף פרשתנו נאמר והזרתם את בנ"י ולא ימותו בטומאתם. כי ראינו רוב פושעי ישראל אף שחטאו ופשעו כל ימיהם. בכ"ז כשהם מושכבים ומוטלים על ערש דוי ומה"מ מתריס כנגדם אז תוהים על הראשונות ורוצים לחזור בתשובה כמאמר רשעים מלאים חרטות. א"כ זהו מוסר לחוטאים אחרי שלסוף ימיהם יחזרו ויתחרטו על כל מה שעשו ואין זו ממדת אדם שלם לעשות דבר שלאח"כ יצטרך לחזור בו. כי האדם צריך לחיות חיים מאושרים שידע שגם לאחריתו לא יתנחם על מעשהו. וז"ש והזרתם את בנ"י מטומאתם תפרישו אותם שלא יטמאו א"ע והוא ע"י שתאמרו להם ולא ימותו בטומאתם שבודאי לא ימותו עם טומאת נפשם רק יחזרו בתשובה. ע"כ בעוד בחיים חייתם לא יטמאו א"ע במעשים שסופם לחזור בהם. וי"ל בזה מה שנאמר בפ' בא מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. כי כתבו המפרשים ז"ל כי מצה רומזת למצות ומע"ט כמו שדרז"ל ושמרתם את המצות א"ת המצות אלא המצוות. וחמץ רומז ליצה"ר הוא השאור שבעיסה המחטיא ומעביר את האדם מדעת קונו. ובאמת המצה רומז למדת הסתפקות כי היא לחם עוני אין בה לא שאור ולא מלח וזה מקור כל מצות ומע"ט. והנה ימי שנותינו שבעים שנה ולא די אם נאכל מצה בז' ימי הפסח כ"א גם נלמוד ממצות מצה לכל ימי שנותינו לחיות חיי אושר ושלימות. כמ"ש ההפלאה ז"ל בפנ"י פ' בא בפ' ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ופרש"י משנה לשנה. ר"ל שמצות מצה היא תועיל לזרז את האדם לשמור מצות ה' כל השנה כולה. והתעוררות לזה היא כנ"ל אחרי שלסוף באחרית ימיו יתחרט על מעשיו הרעים