לוח ארז חלק ב רמט

העולה למעלה והיא דמיון הגאוה וכמ"ש כל המתגאה נידון באש והראה הש"י למרע"ה שהי' עניו מכל אדם וירא לנפשו פן אם יאחז בשבט מושלים וינהג את ישראל בנשיאותו ברמה כפי ההכרח עי"ז יושחת חלקו ונחלתו הטובה מדת ענותנותו. ע"כ הראה לו הקב"ה הסנה בוער באש הנשיאות העולה למעלה אבל רק בעת הצורך וההכרח לש"ש ובכ"ז הסנה מדת ענותנותך איננו אוכל. ולפ"ז יכול האדם לנפול בשני פחים או שהגאוה היתירה תשים מוקש לרגלו או ההיפך קבל ענותנותא יתירה דאית בי' לא ילך בדרך ישר לפני אלקים אבל שומר נפשו ירחק משני הקצוות האלו צנים ופחים בדרך עקש. וזה"כ הכתוב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי מדבר אל שני מיני בנ"א. לאותן שנלכדו בפח מוקש הגאוה והמה בעיניהם גבוהים ורמים עד לשמים ומעניקים חמה בקומתן להם צריך לדבר דברים קשים כגידין שאל ירבו לדבר גבוה גבוה ומה יתגאה קרוץ מחומר וכדומה. ולז"א האזינו השמים ואדברה עמכם קשות למען ירך לבבכם הקשה והאמיץ בגאוה ולענוי ארץ אשר גם במילי דשמיא נחבאים אל הכלים לאשר אינם יודעים להוקיר ערך עצמם. להם יענה במענה רך ואמרי נועם למה תגרעו בעיניכם הלא אתם בנים לה' אלקיכם בני אבות הקדושים. ולז"א ותשמע הארץ הם המשפילים עצמם עד לארץ ישמעו אמרים רכים שיפיחו בקרבם שלהבת קודש למען יגבה לבם בדרכי ה' והוסיף לומר כי המטר מדרכו להשכיב ולהוריד ארצה הצמחים בבואו עליהם ואל רמי הקומה ההולכים זקופי ראש להם יערוף כמטר לקחי להוריד לארץ כבודם. והטל מדרכו להרים את הצמחים שהושפלו בלילה לארץ אז ברדת הטל עליהם ירימו ראש ע"כ תזל כטל אמרתי אמרים רכים יועילו להרים ראש הנבזה בעיניו נמאס

ועפ"ז יובן כוונת נושא מאמרינו אחרי שהקדמנו שיוכל האדם לחטוא או בסיבת רוב גאוה או בסיבת ענוה יתירה רמז הכ' אדם כי יהי' בעור בשרו שאת היא מדת הגאוה לנטל ולהתנשא. או ספחת מלשון נספח וטפל בלתי עיקר ורומז על רוב ענוה. והי' בעור בשרו לנגע צרעת תועבת ה' גם שניהם יוכלו להיות סילון ממאיר וקוץ מכאיב וידוע כי הרוח רומז לגאוה כי עולה היא למעלה. ומים רומז על ענוה שהולכים ממקום גבוה למקום נמוך וז"כ המדרש להסמיך למקרא שלפנינו הכתוב לאמר לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה ר"ל בין רוח הגאוה ובין מים הנגרים ארצה והוא הענוה צריך האדם להשתמש בם במדה ומשקל לא פחות ולא יותר. והוסיפו לומר בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה ר"ל שרוח הגאוה מתנוסס בקרב לב האדם מלפני הקב"ה וכוונתו לש"ש א"ל הקב"ה הוי זהיר שלא תזיק לבריותי כמ"ש למעלה והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל אף שישתמש במדה פחותה הזו אבל אם רק מלפני הקב"ה יעשה ורוח מלפניו יעטוף אז לא יהי' מזיק לבריות כי הש"י ישמרהו מבוא בדמי הגאוה ורק ברוח גאוה לשמה ישבר גבעות החטאים וירשל הרי העונות. וריב"ש הוסיף לומר שלא מיבעיא במי שנשתמש במדת הגאוה לש"ש בודאי צריך להיות זהיר וזריז אחרי שהגאוה פחותה וקרובה סכנתה אם פורצת גבול אלא אפילו מי שנשתמש במדת ענוה וסד"א שכל המוסיף במדה המעולה הזו יוסיפו לו שבח ותהלה לז"א אפילו מים שיורדים מלמעלה הרומזים על הענוה שמניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך בכ"ז לא ניתנו להשתמש בהם אלא במדה הראוי' לא פחות ולא יותר וסיים המדרש אחרי שהדם הוא הנפש המעלה רתיחות הגאוה והמים קרים שבאדם ילמדוהו וינהיגוהו בענוה ע"כ אמר האדם חציו מים וחציו דם מי שזכה לא ירבה א' על חבירו כ"א ישתמש בהם כפי הצורך אבל מי שחוטא הדם רבה על המים ועילאה גבר אתתאה ונעשה מצורע המוציא רע עד ישוב ונרפא לו והובא